גליון 23, אוקטובר 2007

1967 : השנה ממנה הכיבוש נמשך

הנקודה בזמן שבה מתחילה התערוכה היא 1967, השנה שבה נכבשו השטחים וממנה התגלגלו הדברים כמו שאנו מכירות אותם עד היום. אבל 1967 היא לא הנקודה שבה החל הכיבוש, אלא זו שממנה הוא נמשך. כיבוש כפרי לטרון וההרס המיידי שלהם הם המשך של הקרבות הקשים שהתחוללו במקום ב- 1948 ואולי אף תוצאה של הכישלון הצבאי שחווה הצבא אז, שהוליד סוג של נקמה. המהירות שבה ניתנה ובוצעה פקודת ההרס מעידה על אירוע יוצא דופן, שכן בחלק גדול מהמקרים האחרים עבר זמן מה מרגע כיבוש הכפר ועד הריסתו, לפעמים חודשים ואפילו שנים (ובינתיים שוכנו בכפרים מהגרים יהודים). אבל המקרה של הכפר עימוואס, שאת תצלומיו האחרונים ניתן לראות כאן, הוא לא מקרה יוצא דופן אלא חלק מפרקטיקה שיש לה היסטוריה: גירוש תושבים מבתיהם והרס היישובים שלהם, שהחלו ב-1948, חזרו על עצמם ב-1967 וממשיכים גם היום. יהוד הארץ, או אם תרצו הטיהור האתני של הפלסטינים, ממשיך להיות חלק ממעשה המדינה.

התצלום של הכפר עימוואס נראה כמו גלויה פסטורלית, כמעט רומנטית. תמונה קפואה של רגע שהיה. הקיפאון כאן מטריד במיוחד, שכן הכפר נראה ריק מתושביו, כמו תפאורה לסרט או כפר רפאים. זהו התיעוד האחרון של הכפר, כמו צילום של נידון למוות, רגע לפני ביצוע פסק הדין. עימוואס היה כפר פלסטיני ששכן עד 1967 דרומית מזרחית לעיר רמלה וכ-30 קילומטר מיפו ומירושלים. בבעלות הכפר היו כ-5,000 דונם אדמה שבה גידלו התושבים בעיקר דגנים וקטניות. במפקד האוכלוסין שנערך ב- 1961 נמצא כי התגוררו אז בכפר 1955 תושבים. שני מסגדים ובית ספר היו בעימוואס. היום הפכו השטחים שבהם שכן הכפר לחלק מפארק קנדה, פארק לאומי.

בתצלום שעליו אני מבקשת להתעכב נראית אישה קשישה, כנראה בפתח ביתה, מולה עומד חייל מילואים שממדי גופו כפולים כמעט משלה, מבטו המופנה אל הצלם ספק כועס, אגודל ידו הימנית פונה כלפי מעלה, מסמן ושואל: מה בדיוק אתה עושה? אתה נכנס איתנו יחד לבית? החייל נראה כמו מתנתק לרגע מהסיטואציה שבה הקשישה מתחננת לפניו, כדי להתפנות להביט היישר אל המצלמה. ואולי להפך: הצילום מכריח אותו להתבונן על עצמו לרגע מבחוץ ולראות איך הוא נראה. היא מביטה בו, כנראה מדברת אל לבו ואולי מביטה בחייל השני שפניו אל הבית, נחרדת מכניסתו הצפויה. ידה השמאלית נתונה במין חצי אגרוף וידה הימנית ספק מסדרת את חגורת שמלתה ספק מחזיקה את גופה. נדמה שהמחווה הזאת לא מתאימה למעמד ואני מתקשה לפרש אותה. בחלקו השמאלי העליון של התצלום תלויה שמלה לייבוש ובצד ימין נראה חייל נוסף עם רובה.

דמותו של המילואימניק העומד במרכז התצלום מטרידה, מפחידה, מכעיסה ומקוממת. הוא נראה כאילו מגלם בגופו את הכיבוש עצמו, עוטה את כל האטריבוטים הנחוצים: קסדה, חגור מלא, רובה. יחסי הכוח זועקים לשמים. הקשישה עומדת חסרת אונים מול החייל הכובש שעוד רגע יגרש אותה מביתה. אולי כבר ניחשה כי ביתה עומד להיהרס והיא הולכת להפוך לפליטה.
אבל אם נתבונן בתצלום ונראה רק את סבלה של אותה קשישה, נעשה עוול לה ולעצמנו. הייתי רוצה להתעכב לרגע על מבטו של המילואימניק ולהציע שגם הוא, כמו האישה, תובע מאיתנו לקיחת אחריות. המילואימניק שעומד במרכז הפריים, על כל הגסות שהוא מייצג, הוא גם אנחנו, מפני שהימצאותו שם היא חלק ממעשה המדינה, שכולנו נוטלים בו חלק.

עמדת הצלם, יוסף הוכמן, היא עמדה מורכבת, שמתכתבת עם העמדה שלנו, היהודים הצופים בתערוכה. הוכמן צילם את הכפר כאשר התלווה לחיילים שנכנסו אליו כדי לכבוש אותו. הוא התלווה אליהם כחלק מקבוצה של חברי קיבוץ הראל , שקפצו על ההזדמנות להיכנס לכפר כדי לחפש אחר עזים שאבדו או נגנבו מהם. חברי הקיבוץ נכנסו לכפר עם הצבא, בחסותו ואולי אף כחלק ממנו, שהרי חלקם נשאו נשקים, ולא יהיה מופרך לחשוב שהם גם יכלו לראות את עצמם במקומם של אותם חיילי מילואים שביצעו פקודות. נדמה לי שמשהו קרה שם ליוסף הוכמן, כאשר החזיק את המצלמה וצילם. מה הניע אותו? על מה הוא חשב כשהתבונן מבעד לעדשה, אולי בפעם האחרונה בכפר השכן? אני מדמיינת שהוא הרגיש דחיפות לצלם, לתעד את הכפר שאותו התרגל לראות כחלק מהמרחב הסובב/המקיף גם אותו כחבר קיבוץ הראל. אולי הדחיפות באה מתוך מחוייבות לדורות הבאים שיראו מה היה כאן קודם, ואולי מתוך מחוייבות לעצמו כמו היה אומר: "אמנם לא הצלחתי למנוע את הרס הכפר, אז לפחות אשמור אותו בתצלום".

חזרה