עוד מאמרים מאת
דליה מרקוביץ'

עבודה זרה

גליון 23, אוקטובר 2007

הרחם הכפולה של הארץ

מאת: אמנון לוי – רמי דנון
בימוי: רמי דנון
משתתפים: גיל פרנק, שרדי ג'בארין, שירי גולן, איציק כהן, דוּרֶייד לידאווי

"גפן בלאדי", המחזה החדש שיצרו אמנון לוי ורמי דנון, הוא פרוייקט משובש של תחיה לאומית המעוגנת בכיבוש הקרקע. אולם הקשיים של המתיישב היהודי, עליו מושתת הנרטיב הציוני הקלאסי, עוברים במחזה היפוך כפול. הגיבורים של לוי ודנון אינם נאבקים עם "הפורעים הערבים", ועם הקשיים החומריים הקשים שמעמידה האדמה החרבה. באופן אירוני, נכשל פרוייקט התחייה הלאומי הן בשל המדיניות הקפיטליסטית שאימצה המדינה היהודית, והן בשל הניסיון היהודי לייצר עם השכנים הפלסטינים מרחב של קיום משותף בתנאים של כיבוש. המחזה משמש לפיכך כמשל אלגורי חריף, החושף את פרוייקט ההתערות הציוני כפרוייקט המביס את עצמו, וזאת דווקא בשל הצלחתו בשדה הכלכלי והביטחוני.
שאול, גיבור המחזה, מבקש לשחזר בחוות הבודדים בה הוא מתגורר עם אשתו רחל, גפן ארץ-ישראלית עתיקה שפרחה בימי בית שני. שאול חולם לייצר מן הגפן את היין המקראי המיתולוגי שהשקה את העולם התנ"כי. רחל, העזר כנגדו, מטפחת בנקודה מבודדת בנגב מסעדה המציעה "אוכל ערבי", אליה אמורים להתווסף צימרים המציעים אירוח מדברי. הפרוייקט השאפתני שמציעים השניים נשען על "עבודה ערבית", שמספקים שני פועלים פלסטינים שאינם מצויידים בהיתרי עבודה: רמזי מסייע לשאול בהגשמת הפנטזיה החקלאית, בעוד עבאס מופקד על עבודות המטבח במסעדה שמנהלת רחל. העבודה בצוותא מייצרת בחווה ציפוי דק של קיום משותף, שיתנפץ בקול רעם אדיר עם התרסקות חלום ההתיישבות הציוני.

ציר העלילה המרכזי משתרג לאורך תוואי הצמיחה של הגפן המקראית הנדירה. הגפן ופריה משמשים בתרבות העברית הן כסמל דתי והן כסמל לאומי, מאז שבו המרגלים אל בני ישראל ובאמתחתם אשכול עצום של ענבים. מוטיב זה היה לסמל איקוני של שגשוג ופריון חקלאי גם בתקופת היישוב הציוני, ודי אם נזכיר את היקבים שהקים הברון רוטשילד.
העמל הרב שמשקיעים הארבעה בשגשוג החוה מקנה למפעל ההחייאה הלאומי נופך של שיתוף ואחווה. את האידיליה מתגברת דמותה הסטריאוטיפית של הגפן - "ויישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו" (מלכים א', פרק ה', פסוק ה') - המהדהדת שלום-בית וביטחון טריטוריאלי. גם שיתוף הפעולה המדומיין בין שאול, רחל, רמזי ועבאס, מבקש להשתרע בנחת מתחת לשפעה הירוקה של הגפן המחדשת ימיה כקדם. השותפות אף מייוצגת בשם "גפן בלאדי", המגלם איחוי אירוני בין השפה העברית לזו הערבית. אולם כבר בשם עצמו מבצבצת פעולה של ניכוס: האותנטיות הערבית, המגולמת במילה "בלאדי", מוכפפת אל הפנטזיה התנ"כית שפורחת בכרם של שאול. שחזור העבר המקראי נזקק לאותנטיות הערבית ולעבודת הכפיים הנלווית אליה; שכן החלומות, כפי שמעיר עבאס, "זה לוקסוס של יהודים".
אולם החלומות של שאול מתקשים להכות שורש ברחם הכפולה של הארץ: רחל אינה מצליחה להרות, ואילו הכרם מידרדרת במהירות לפשיטת רגל כלכלית. רחל מבקשת להציל את המצב באמצעות הזרעה מלאכותית. "בנק הזרע" אמור לפתור את בעיות הפריון של שאול, בעוד הון אמריקאי אמור לפתור את הבעיה המחריבה את גפניו. מהלך זה פוגע קשות באגו היהודי והגברי של שאול, הנתבע להפריט את זרעו לקבלני משנה. תלותה של החוה בפועלים הפלסטינים רק מחריפה את המצב השביר.

כך למשל, כשרמזי נוטל משאול את שרביט ההדרכה בכרם, הוא עושה את המלאכה היטב - למגינת ליבה של רחל. אמנם כמוסלמי, רמזי לא טעם מימיו את "עפיצותו" של היין המיוצר בחווה, אך דומה כי האקזוטיקה הערבית מצליחה למכור יותר. כשרחל מעירה לו בבוז כי ההדרכה שהעביר לקבוצה היהודית משולה לפעולה של תוכי, היא חושפת דפוסים כוחניים של ניכוס וחקיינות. החקיינות, כפי שמציין התיאורטיקן הומי ק. באבא 1, היא פעולה כפולת פנים, המוּחלת על הכובש והנכבש כאחד. אצל הכובש היא מופיעה כקאופטציה אלימה, המבקשת לבזוז מן האחר את נכסיו הייחודיים: ה"אוכל הערבי", "עשבי התיבול", הידע החקלאי המסורתי ועוד. בה בעת, הכובש תובע מן הנכבש כי ידמה לו, שכן הדמיון מפיג את החרדה שמעוררת האחרות "האותנטית", כפי שזו משתקפת במבטו הסטריאוטיפי של הנכבש. אולם כשהחקיינות והאותנטיות מתערבלות אצל הנכבש לכדי אקזוטיקה העולה על המקור ההגמוני, מותח הכובש מחדש את קווי התיחום המבחינים בינו ובין האחר. כך הופכת דמותו של רמזי מחבר נאמן ויעיל, לתוכי צבעוני ואקזוטי המופעל באמצעות בעליו.
האחווה המדומיינת מתנפצת כליל כאשר הפועלים הפלסטינים באים אל מעסיקיהם בתביעות משל עצמם. רמזי מבקש לשוב אל הכפר לפני עונת הבציר, כיוון שבני משפחתו זקוקים לאספקת המזון והתרופות שהוא מביא מישראל. עבאס מבקש להביא אל החווה את בנו הבכור וליד, שכן הוא חושש כי חזרתו בתשובה תוביל אותו אל זרועות השהידים. הצרכים הרגשיים של הפועלים מסגירים את מערכת היחסים הקולוניאלית המנהלת את יחסי הקבוצה: רחל ושאול אינם מעוניינים להמיר את רמזי, "הערבי הטוב", בבנו של עבאס, ה"מחבל" הפוטנציאלי. על אף שבנו של עבאס היה לזוג החוואים כבן, הקונפליקט היהודי – פלסטיני פועל את פעולתו החרישית מתחת למעטה הידידות הקושרת את הארבעה. גם כשהכיבוש דמום וחרישי, הקיום הנורמלי המתנהל בצילו הוא לא יותר ממקסם שווא, שכן הנקודה המבודדת בנגב אינה מייצרת חלופה אמיתית להיגיון הכוחני המכתיב את הנוכחות היהודית במזרח.

אל השיקול הביטחוני המניע את החלטותיהם של רחל ושאול נוסף גם שיקול כלכלי. רחל דורשת לפטר את רמזי בשל ההפסדים הכספיים הכבדים שהניב הפרוייקט הגרנדיוזי של שאול. את הלהט האידיאולוגי המושקע בכרם היא דוחה מנימוקים חומריים, המנסחים את פרוייקט "הפרחת השממה" כעסק לכול דבר. התוכנית האוטופית של עבאס, המבקש להחליף את רמזי בבנו, נהדפת על ידי השניים משיקולים כלכליים וביטחוניים כאחד. הפועלים הפלסטינים לומדים במהרה כי גם "הנכבשים המיוחסים ביותר יישארו תמיד נכבשים". 2 רחל ושאול מנסים אמנם לפייס בין הניגודים: הם קונים לרמזי תרופות עבור אביו ומביעים דאגה לגורלו של וליד, אולם המחוות של בני הזוג עשויות ממילים ריקות. עתידה הכלכלי של החווה וביטחונם האישי של בעליה קודמים לבעיות שהוליד הכיבוש עבור הפועלים הפלסטינים. דומה כי גם כשכוונותיו של הכובש כנות וראויות, אין בהן כדי לחלץ את הנכבש מחייו החשופים.
כשרמזי ועבאס מחליטים לפעול על דעת עצמם, פושט נווה המדבר את חזותו השלווה. רמזי הזועם אורז את מיטלטליו כדי לשוב אל כפרו, שעה שוליד הזועם מופיע במפתיע בכפר היהודי. ואם לא די בכל אלו, בלילה פושטים על החווה חיילי "משמר הגבול", המבקשים להשיב את הנקודה המבודדת אל גבולות הריבונות התקינים שניסח הכובש. עבאס ושאול נלכדים על ידי כוחות הביטחון ומובלים למעצר.

כששאול חוזר אל החוה הוא מגלה כי הכרם היקרה נבלה, ואיתה חלומותיו. מוכה וחבול הוא משקע את יגונו בבקבוק יין יקר שנותר לפליטה. אולם השפל אליו הידרדרו חייו של שאול, רק מבליט את מעמדם הנחות עוד יותר של חבריו הפלסטינים. בשעה ששאול מתאבל על נחלתו ההרוסה, מופיע רמזי בחווה ומתחנן על נפשו. רמזי הפך במונחיו של הפילוסוף ג'ורג'יו אגמבן ל"הומו סאקר" (Homo Sacer),3 כלומר לאדם שחייו הופקרו: הוא נושל ממטה לחמו ובני כפרו חושדים בו כי הלשין על עבאס ועל בנו. גם קיומו של וליד, שמופיע אף הוא בחווה ההרוסה, תלוי על בלימה. הכיבוש שגזל מאביו ומעמו זכויות אדם בסיסיות, שומט את הקרקע מקיומו כאדם. חגורת הנפץ שהוא נושא על גופו הופכת עבורו לפיתרון היחידי. וליד משתמש בחגורת הנפץ כנשק להשמדה עצמית, המחסלת את אחרותו הבלתי אפשרית במסגרת גבולות הריבונות הישראליים.

התוצאה הסופית, מציבה את הקיום הפלסטיני בהנגדה מוחלטת לקיום היהודי. נוסחת הדו-קיום שאימצו החוואים היהודים משכפלת, למרות הכוונות הטובות, את תבנית היחסים הכוחנית שמנהלת החברה הישראלית. מציאות זו אף מפצלת את הארבעה למחוזות קיום נפרדים. בעוד הפועלים הפלסטינים נקלעו אל מצב חסר מוצא, מגיע הזוג היהודי אל חוף מבטחים: רחל מצליחה להרות באמצעות "בנק הזרע", שעה שזרעי הגפן הנדירה נמכרו בעד הון עתק למשקיעים אמריקאים. למרות האכזבות המרות שנחלו רחל ושאול במהלך המסע הלאומי הפרטי אליו יצאו חדורי אמונה, הם מוצאים את הביטחונות הדרושים לשיקום חייהם. המציאות אליה נקלעו הפלסטינים מספרת סיפור שונה. היא מעידה כי יחסים בין-אישיים אינם מצליחים להתגבר על הקונפליקט הלאומי העמוק, שכן האישי והפוליטי כרוכים זה בזה בקשר שאינו מאפשר התרה גם בגבולות המוגנים של המרחב הפרטי. דומה כי דבר לא נמלט מנוכחותו המשחיתה של הכיבוש, אפילו לא נקודה מבודדת על הר קרח בנגב. השחיתות וההשחתה היא לא רק נחלתם של ההתנחלויות והמתנחלים. "יש"ע זה כאן (ועכשיו)", 4בלב ליבה של הישראליות, המפולשת בכיבוש המשתולל בקצוות האלימים של הארץ.