תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 16.02.11

שירה

תשע עד חמש

הראיון פורסם במקור במוסף הספרות (7 לילות) של ידיעות אחרונות. 4.2.2011

לסיגל בן יאיר אין 55 שקלים בשביל לקנות את ספר השירים החדש שלה. ככה זה כשאת צריכה לסגור חובות, לפרנס שתי ילדות ולהצדיע לבוס כדי לגמור את החודש. ברוכים הבאים לג'ונגל

סיגל בן יאיר

כשהתגרשתי, לפני שמונה שנים, נשארו חובות‭,"‬ מספרת סיגל בן יאיר. "הייתה דירה שכונס נכסים לקח כי לא שילמנו, וחובות לבנק שלא התמודדנו איתם. הגיע שוטר עם פקודת מעצר, אלא שאסור לעצור חד-הורית, אז צריך לייצר רישום, שהפך לנוהל היתולי בינינו. ניתקו לי את החשמל. הגעתי לפקיד והסברתי לו שאין לי כרטיס אשראי. לידי עמד מישהו עם 11 ילדים ונתקלנו באטימות מוחלטת. אי אפשר להילחם בזה. רק לשבת ליד הדלת ולחכות לגזר הדין – יסכימו ל‭30-‬ תשלומים או לא? יחזרו הצ'קים או לא? חוסר אונים איום, כמו עכבר רדוף במבוך שצריך כל פעם למצוא פינה. הרגשתי כמו המפגין שהצית את עצמו בתוניס – הרי איך אלחם? אז כתיבת שיר על זה היא ההצתה העצמית‭."‬

אחרי שהציתה את עצמה מספיק פעמים, נהיה מזה ספר: 'לא מעודן‭,'‬ ספר השירים הראשון של סיגל בן יאיר (בהוצאת הליקון‭,(‬ לכבוד יום הולדת ‭.40‬ שירה ישירה, עוצמתית, כזו שמסגירה ביוגרפיה וסגנון חיים. לעיתים זה נשמע כמו שירת רוק פרולטרית, לעיתים נראה שהיא מנסה לעשות בשירה מה שברברה ארנרייך עשתה בעיתונות – דיווח מפורט על חייהן המתישים והמביסים של נשים עניות בכלכלת פערים. כך או כך, בן יאיר מתברגת היטב במסורת הדפוקים וזרוקים בעלי התודעה המעמדית, שהידע אינו משנה את מאזן הכוחות עבורם. כמו שהיא מנסחת את זה: "זה לא עזר/ שאבא קרא לך ליד המיטה אנציקלופדיה תרבות וסדרת מגלי עולם‭/,‬ וידעת על הזיגורט ובני המאיה והממציא הדגול ג'וליאלמו מרקוני/ ומתי היה מסע הצלב השני‭/.‬ רוצי. לתפוס את האוטובוס‭."‬

אז מעמד ה'תשע עד חמש' הוא מעמד הדפוקים והמנוצלים החדש?
"התחושה היא שאדם כמוני עומד מול ספינקס, מול חידה בלתי פתירה. הוא משכיל, אבל בקושי חי. הוא אמנם לא מרוויח משכורת מינימום, אבל לא מסוגל לגמור את החודש. טיפול אצל פסיכולוג הוא פריווילגיה של עשירים. רפואה מתקדמת גם. אפילו להיות חולה זה פריווילגיה. אמהות עובדות הרי עושות את החישוב מה יותר משתלם - להגיע חצי קורסת או לקחת יום מחלה. כדי לשרוד אתה צריך לעבוד בשלוש עבודות. מהר מאוד אתה הופך להיות חותר בספינת עבדים‭."‬

למי בעצם מופנה הכעס בשירים? מי האויב?
"האויב הוא משהו אמורפי. קשה לי לתת לו שם כי – אם לחזור לקפקא אהובי - אתה תמיד מסתכל על הטירה מרחוק אבל לא באמת יכול להגיע אליה. אתה לא באמת יודע מה יש שם או מי נמצא שם. נגד מי תצא להילחם? הרי תמיד ישימו אותך על מוזיקת המתנה. אז השיר הוא הסולו הקטן שאני שרה לעצמי מול מצב חברתי; שירת היחיד מול התאגיד‭".

סיגל בן יאיר עשתה הכל בסדר – למדה באוניברסיטה, רכשה מקצוע, הקימה משפחה. איפשהו בדרך העניינים קצת השתבשו. "באחד השירים בספר אני שואלת מה חשבתי לעצמי: 'בית וגינה ארובה וכלב, שני ילדים, וילון, עציץ ואופניים/ איך יכולת, סיגל‭.'‬ דמיינתי תמונה, גלויה דו-מימדית. המעבר מהפלקט לתלת-מימד – זה רגע שכשלתי בו הרבה פעמים בחיים‭."‬

היום היא גרושה, אמא לשתיים ‭15)‬ ו‭,(13-‬ מזכירה וגרפיקאית באוניברסיטת חיפה. באחד הקטעים בספר היא כותבת: "חֲ דוֹר ִ ית: בעל חיים נפוץ ממחלקת הפרוקים‭...‬ חיה מופלאה זו ניזונה אחת לחודש, אך לעיתים יכולה להתקיים חודשים רבים ואף שנים ללא מזונותיה‭...‬ גופה החזק מאפשר לרוב ריצה מהירה ולעיתים היא מסוגלת להימצא בכמה מקומות בו-זמנית. לחדורית קרן קדמית על מצחה. הקרן הקדמית מסמנת ומבדילה אותה מנקבות אחרות החוברות לזכר למינהו‭."‬

זו שירת מעמד האישה?
"אני לא רואה את זה כשירה פמיניסטית. גם גבר יכול להגיע למצבים כאלה. אבל הספר נכתב מתוך המון סיפורי נשים. יש לי חברות חדוריות, וכולנו נתקלות בקשיים שמוסדות מערימים עלינו. אפילו כשאת באה לשכור דירה, בעלי הבית נבהלים שלא תוכלי לעמוד בתשלומים. ובמקביל את גם לא רוצה לצאת מסכנה, שישימו עלייך אות קין. הרי יש תווית חברתית על חדוריות.

"מצד שני, אני לא אוהבת לוחמנות כלפי גברים גרושים. מעולם לא עלה בדעתי להפעיל נגדו צווים, גם כשלא שילם. אם הוא לא עובד ואין לו, מה תהיה התוצאה? יכניסו אותו לכלא. ומה זה יעשה לילדים? הרי אהבתי אותו פעם והוא אהב אותי והתפרקנו בכאב. רצינו להיות משפחה כמו בספרים אבל לא הצלחנו. דעכנו אחד מול השני‭."‬

שירי הגירושים של בן יאיר מתארים הפצרה נואשת באהוב לשעבר לעמוד בתשלומים ‭")‬מזונות, מזונות, תן ת'מזונות‭,("‬ ושירי המזכירה שלה מתארים יקום משרדי מסויט, הכולל אימת פיטורים מתמדת ש"מרוויחה עוד דקה ועוד דקה ודקה על חשבון משלם החשבון‭,"‬ חנופה מאוימת לבוס ש"מספר בדיחה ואנחנו מהנהנים בראשינו/ מצד לצד/ בגעייה מתרפסת‭,"‬ תלושי קנייה בחגים ואת הצורך "לחשב את מעמדי בפורמט אקסל‭."‬ "פעם ניסיתי משרד פרסום למשך שלושה שבועות, וזאת הייתה חרדה מתמשכת‭,"‬ היא אומרת. "הרגשתי את ההכרח להשתחוות כל היום. התקשרתי לבוס הקודם ובכיתי שיחזיר אותי‭."‬

אז את בעצם אוהבת להיות מזכירה?
"זו לא שירת מחאה נגד מזכירות, אלא נגד איך שתופסים את זה. לא מזמן החמאתי לקופאית בסופר על תכשיט יפה, והיא אומרת לי: 'אל תראי אותי ככה. לא תמיד הייתי קופאית. עיצבתי תכשיטים, עשיתי כסף, והחיים התגלגלו‭.'‬ אני שומעת את ה'אל תראי אותי ככה‭,'‬ את סטריאוטיפ הקופאית, המזכירה. אנשים רואים תפקיד, והפנים שלהם נאטמות מולו‭."‬

בשירים את מעמתת את שפת הבירוקרטיה והטפסים עם יקום הרגש והנפש הפרטי.
"שפת המסמכים ממלכדת. יש לה מוזיקה פנימית שאפשר להימשך אחריה, כמו בסרטים המצוירים, כשפוסעים בעקבות ריח. כשקראתי כנערה את זך, אבידן, לאור, נוכחתי שיש מארש בתוך המילים, כאילו מישהו יושב עם תוף ונותן לך קצב. באי-היגיון של המסמכים יש היגיון ששובה אותך במוזיקה שלו, בשטיפת המוח. את מתחילה להאמין להם שאם לא תשלמי, אז יקרה כך וכך. את נאלמת דום מול השפה המפחידה הזו. אז אני משתמשת בה כדי לא לפחד, עושה ממנה כלי כדי שלא תאיים. אצחק עליה, אבזה אותה. השפה הזו גוזלת את האנושיות, עושה ממני חפץ. אז אני אהפוך אותה לאמנות, רדי-מייד שבתוכו אשים את עצמי, את המילים שלי‭."‬

היא התחילה לכתוב בגלל חזי לסקלי. "בפעם הראשונה שקראתי שיר שלו זה היה כמו טון בטון על הראש. כמעט בחילה. זו חוויה כל כך מטלטלת, שחייבים להקיא מילים‭."‬ מאז פירסמה שירים בלא מעט כתבי עת, למדה בבית הספר לשירה של הליקון, והיא עדיין מתקשה להאמין למחמאות שהיא אוספת. "יצחק לאור פתח לי דלת מאוד גדולה - את השיר הראשון פירסמתי אצלו ב'מטעם' והוא ניצב מאחוריי כקורה תומכת. אמיר אור מהליקון תפס את השירים בקישקע שלהם. לא הייתי יודעת לעשות את זה בעצמי, כי אני אדם עם כאוס ואסוציאציות וצריך לרסן אותי. ובקורס כתיבת פרוזה אצל רונית מטלון למדתי לשאת ביקורת, לצמוח ולכתוב מתוכה, וגם להוריד את הקישוטים המיותרים‭."‬

'לא מעודן' ספוג אמנם רוקנרול ותרבות פופולרית - הסמיתס, פלסיבו, פאנק, מערכת תופים, קינג קרימזון, צ'יפס והחלקה על סקטים – אבל בן יאיר, שנולדה בחיפה וגדלה בגבעת נשר, גודלה על ברכי תרבות אירופית גבוהה. "אני באה מבית של מוזיקאים, עם אופרה וקונצרטים. ניגנתי על פסנתר הרבה שנים, אחי ניגן על צ'לו. סבתא שלי, המאהבת של בלה בארטוק בעברה הרחוק, הייתה מורה ידועה לפסנתר בצפון. תמיד היו סיפורים בבית איך הנאצים הגיעו להונגריה וחלומות הפסנתרנות נגוזו. אני זוכרת את עצמי בפראג לפני 20 שנה הולכת לראות את 'טוסקה‭.'‬ כולם לבושים בשמלות קרינולינה מתחת לנברשות, ואני בוכה בג'ינס‭."‬

במובן הזה, בן יאיר היא בת חורגת בשירת המקופחים העברית. בשונה מרוב משוררי הפרולטריון שהולכים ומתרבים פה בשנים האחרונות - מארז ביטון ועד יודית שחר - המעמד שלה מנותק מהקשר אתני. קוראי שירה מיומנים יופתעו אולי לגלות שורות כמו "אמי ואני נוברות/ בפח אשפת/ מבצעי חמישה פריטים בתשע תשעים ותשע‭,"‬ שאינן קשורות לשיח המזרחי. אצל בן יאיר, האפליה היא על רקע צבע כרטיס האשראי: "בחנות הספרים עשירי הכרמל מגהצים/ כרטיס ויזה זהוב בחריץ‭...‬ ואני אין לי 69 שקל לרכוש/ את כתב העת שבו התפרסמו שיריי‭."‬

"אני זוכרת שלפני איזה 15 שנה הייתה בירושלים תערוכה של גרהרד ריכטר‭,"‬ היא אומרת. "נסעתי בטרמפים והתגנבתי למוזיאון כמו שמתפלחים להופעות. אני גונבת מה שאני יכולה‭."‬

אין תרבות בלי פרנסה?
"יש, אבל היא בלתי מושגת ובלתי נגישה. אני לא יכולה להרשות לעצמי אופרה. יש דברים שהם פריווילגיה של עשירים. אם אין כסף לסרט, לא תראי את הסרט. תעדיפי שהילדה תראה סרט. אני צריכה להיות ערנית, כדי שבמערכת שאני מחזיקה – בית, ילדים, עבודה – יהיו גם אמנות, מוזיקה, ספר, מזון לנפש. ואיפה יש זמן? כשאני נוסעת באוטובוס לעבודה. אלה 40 דקות של אושר צרוף לבד עם עצמי, שאני דוחסת בהן את הכל - שומעת מוזיקה, קוראת עיתון וחצי ספר, תמיד מקווה לפקקים. ב'סיפור פשוט' של עגנון האבא אומר לבתו: 'איני יכול לפרנסך אך מלמד אני אותך לקרוא בספרים. קורא אדם בספר ורואה עולם אחר‭.'‬ זה בדיוק אבא שלי‭."‬

בן יאיר קשורה לאביה בעבותות. למרות שנפטר כבר לפני שמונה שנים, היא עדיין מתגעגעת וכועסת על ש"עזב אותה‭,"‬ לדבריה. "הוא היה איש ספר ואדם מלמד, שרצה להפוך אותי לאדם רחב אופקים, לתת לי כלים‭."‬

הוא דיבר על 'העולם האחר' שלו?
"לא, הוא שתק על זה. אני זוכרת אותו צועק בלילות, מקבל שיתוק ביד בתאריכים מסוימים. אבל סיפורים עליו אני מכירה רק מסבתא שלי. לו זה גרם התרגשות יתר שהפכה אותו ללא בריא. אבל הוא היה אדם מאושר בסופו של דבר, על אף שהיה ניצול שואה מלא בחרדות וסחב פחדים קשים לאורך שנים. לפני מותו, הוא שכב במיטה חצי משותק, עם סרטן בכל הגוף, והיינו מתבדחים בסרקזם מה יקרה קודם – הוא ימות או אני אתגרש. מי יעמוד ראשון על הרגליים‭".

כמו שמעידים השירים בסדרת 'פנימית ג' רמב"ם‭,'‬ זאת לא הייתה הפעם הראשונה שדבק בבן יאיר ריח בית החולים. "אחי נפטר מלוקמיה לפני 20 שנה. כשהייתי בת 16 הוא חלה, והמוות סבב אותנו, נכח בבית. היֹה היה ילד, נער, שהיה עולם שלם, ופתאום אין. חיינו בצל המחלה ארבע שנים, הבית התפרק, ודווקא מתוך זה הצמחתי תשוקה מטורפת לחיים, לשרוד באופן שמח. בפעם הראשונה שהלכתי לפסיכולוג מיד עלתה השאלה: 'האם חשבת פעם להתאבד‭ ,'?‬ ועניתי שלא; שדווקא מכיוון שכל השנים הייתי בצל המוות, אז התשוקה לראות, לטעום, לבלוע, לנסות הכל, צמחה היטב. הרי צריך לקום בבוקר, לשים סכין בין השיניים ולצאת לאיזשהו ג'ונגל‭."‬

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"לקנות"

מאת עליזה ציגלר
נשלח 01.03.11, 07:41

רק להגיד שאני הולכת לרכוש את הספר . עכשיו.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה