מה חדש במק"י?

על הדחת עיסאם מח'ול וההפיכה במק"י

מאת ניר נאדר
מילות מפתח: מק"י

בועידה האחרונה של מפלגת מק"י, ה-25 במספר, שהתקיימה בחודש יוני 2007, התחולל מהפך היסטורי, שביטא את המשבר האידאולוגי החריף שעוברת המפלגה. הביטוי העיקרי של המהפך הוא הדחתו של מזכ"ל מק"י, עסאם מח'ול, בעקבות השתלטות המחנה שמוביל ח"כ מחמד בראכה, מזכ"ל חד"ש, על הועד המרכזי של המפלגה.
מחנה בראכה גבר על מחנה מח'ול, למרות שהמסמך האידאולוגי שהגיש מזכ"ל מק"י המודח, אושר בועידה ללא התנגדות. נשאלת השאלה, כיצד קורה שמפלגה מאשרת פה אחד את הקו האידאולוגי שמגיש המזכ"ל, ורגע לאחר מכן בוחרת ועד מרכזי עם רוב המתנגד לאותו מזכ"ל?

מה קרה בועידה האחרונה?

המסמך הוגש לועידה על ידי הועד המרכזי של מק"י, שבו היה רוב למזכ"ל עסאם מח'ול לפני הבחירות האחרונות למוסדות המפלגה . הוא היה אמור להוות משקל נגד למגמה הלאומנית, שמוביל מחמד בראכה בתוך מק"י. המסמך נועד להכריע את הויכוח שמתנהל כבר זמן רב במפלגה, בין הרוב שניסה לדבוק בעקרונות קומוניסטיים מיושנים, והתנגד לקו הלאומני של ח"כ בראכה, לבין המיעוט שתמך בו. למרבה הפלא, המסמך לא עורר את הויכוח המצופה. מחנה בראכה לא הגיש מסמך נגדי, וגם לא טרח להתווכח עם המסמך של הרוב. המיעוט נקט בעמדה של התעלמות מהמסמך המבטא את הקו האידאולוגי של המפלגה, כשהוא מסתיר בכוונה את עמדותיו שלו.

לאחר שהמסמך אושר ללא כל התנגדות, ניגשו צירי הועידה לבחור את מוסדות המפלגה. שם ציפתה לאנשי עסאם מח'ול הפתעה. לועד המרכזי החדש נבחר רוב של תומכי בראכה, המתנגדים למעשה למסמך ולקו האידאולוגי שהוא מבטא. המיעוט הסתיר את דעותיו, אבל חתר בחשאי להשיג רוב בבחירת המוסדות ולהשתלט על המפלגה. בחירת חברי הועד המרכזי התקיימה על בסיס פרסונלי, ולא על פי המחנה לו משתייכים המועמדים. לצירי הועידה לא התאפשר להתמודד ברצינות עם הויכוח האידאולוגי שהתחולל מתחת לפני השטח. בפועל נוצרה קואליציה בלתי עקרונית של אינטרסים אישיים צרים ללא קשר לעמדותיהם של המועמדים, שאיפשרה למחנה בראכה לזכות ברוב. מה שהתחולל בועידה ה-25 של מק"י הוא הפיכה אנטי דמוקרטית קלאסית.

ומה עשו חברי מק"י הקומוניסטים, המהווים את הרוב, כדי לעצור את המהלך ולהילחם על המפלגה שלהם?הם יכלו למנוע את המשך ההתנהלות של הועידה. הם יכלו לחשוף את הסתירה בין המסמך שאושר ובין הרכב הועד המרכזי החדש. במקום זה הם קיבלו את הדין. היקף המהפך ההיסטורי הוצנע על ידי שני המחנות, משום שאף אחד מהם לא רוצה לפרק כעת את החבילה חד"ש-מק"י. לציבור השמאלי הגיעו ריקושטים מאתר הגדה השמאלית ולא יותר.
מק"י נמצאת כעת בתסבוכת קשה. למסמך שהתקבל בועידה, ושאמור להתוות את הקו לפיו תפעל המפלגה בעתיד - אין רוב במוסדותיו. הועד המרכזי החדש אינו תומך במסמך שהתקבל, ולא יבצע את ההחלטות הנובעות ממנו. אם כך, מהו סדר העדיפויות של המפלגה, ועל פי איזו פרוגרמה היא תפעל?

בראכה לוקח את מק"י ללאומנות

הקרב בין שני המחנות במק"י, מבטא מאבק ממושך על דמותה, דרכה ואופיה של המפלגה. המחנה האחד, המובל על ידי תמר גוז'נסקי ועסאם מח'ול, המחנה הקומוניסטי-ישראלי המסורתי, מאמין שאפשר להיות פטריוט ישראלי, ובה בעת לדחות את האידאולוגיה הציונית. לתפיסתו של מחנה זה, הציונות היא שורש הרע, שיש לסלקו כדי שישראל תהפוך להיות מדינה ככל המדינות. המחנה האחר, מחנה ערבי לאומי, אותו מנהיג מחמד בראכה, רוצה להפוך את מק"י למפלגה לאומית פלסטינית.

למי שעוקב אחר השינוי הלאומני שבראכה מוביל בשנים האחרונות, המהפך במק"י לא היה הפתעה. מאז שנת 2000, לצד החרפת הכיבוש והדיכוי של העם הפלסטיני, חלה בזירה הערבית הקצנה לאומנית ודתית. מחמד בראכה, כמזכ"ל חד"ש, העדיף להתרחק מהאידאולוגיה הקומוניסטית עליה צמח, ואימץ קו פופוליסטי שמושפע מהלכי הרוח בציבור הערבי.

כבר זמן רב שמחנה בראכה רוצה לשנות את שמה של המפלגה מ"המפלגה הקומוניסטית הישראלית" לשם קצת פחות מחייב - "המפלגה הקומוניסטית בישראל". הויכוח הזה, שטרם הוכרע, משקף את הפער בין העמדה הקלאסית של מק"י, לבין תפיסת העולם החדשה שבראכה מנסה לכפות עליה – מה שיותר פלסטיניות, עם כמה שפחות מאפיינים ישראליים וקומוניסטיים. הויכוח על שם המפלגה הוא רק דוגמא לאופי השינוי שהמפלגה צפויה לעבור כעת, כשהמושכות נתונות בידיהם של תומכי בראכה.

כבר מספר שנים, שח"כ בראכה מנסה, באמצעות הרוב שיש לו בחד"ש, להשפיע על מק"י מבפנים, ולכפות עליה את תפישותיו. להזכירכם, חד"ש הוקמה על ידי המפלגה הקומוניסטית בשנת 1977. עם השנים היא הצטמקה ואיבדה רבים מחבריה. היום היא מתפקדת כגוף קטן, שעיקר כוחו טמון בתקציב שמקנה לו חוק מימון מפלגות. מק"י שואבת את כוחה האלקטוראלי מחד"ש, שרוב מוחלט של מצביעיה אינם מזדהים עם הרעיון הקומוניסטי. האנומאליה הזאת, שבה זוכה מק"י להשפעה החורגת ממשקלה המספרי, היתה לצנינים בעיני חלק מרכזי בהנהגת חד"ש.

מק"י לא עומדת במבחן הזמן

חבר מק"י ותיק, המשתייך לזרם הרוב, טוען שהמפלגה עמדה בעבר בפני התקפות של רבים וטובים מבארכה, דוגמת אמיל חביבי, משה סנה ושמואל מיקוניס. המפלגה עדיין קיימת, הוא אומר, כאשר את המתנגדים איש לא זוכר. האמנם יש למק"י של היום את הכוח שהיה לה בעבר להתגבר על מתנגדים מבפנים?
המחנה של בראכה מאלץ את המפלגה להתמודד עם שתי שאלות קשות, שמק"י נמנעה מלעסוק בהן. למרות המשבר הקשה אליו נקלעה בעקבות קריסת ברית המועצות,כמו יתר המפלגות הקומוניסטיות בעולם, היא מעולם לא העלתה לדיון את הקו הפוליטי שהכתיבה לה מוסקבה מאז הקמתה.
בלב הויכוח עומדת שאלת תמיכתה של בריה"מ בתוכנית החלוקה ובהקמת מדינת ישראל בשנת 1948. מק"י ממשיכה לראות עצמה כמפלגה ישראלית. התמיכה שלה בזכות של העם הפלסטיני להגדרה עצמית, היא תמיכה של סולידריות בלבד, ולא כחלק מהמאבק הפלסטיני. בראכה מחזיר אותנו אל הנאכבה, וטוען, שהקמת מדינת ישראל, על חשבון הזכויות הלאומיות של העם הפלסטיני, לא היתה מוצדקת. בכך הוא מערער על העמדה ההיסטורית, שעל בסיסה נבנתה המפלגה הקומוניסטית הישראלית – הכרה במדינת ישראל כביטוי לגיטימי לזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי.

השאלה השניה שעולה בויכוח, קשורה למשטר הפנימי הבלתי דמוקרטי של מק"י. בראכה שולל את המשטר הצנטרליסטי של המפלגה, וחותר להפוך את מק"י למפלגה פלורליסטית, ללא נאמנות לקו אידאולוגי.
השאלות הללו מוצדקות, אבל התשובות שנותן להן מחנה בראכה הן שגויות. הלאומנות כמענה לחולשה פוליטית, ומפלגה מרובת דעות, כתשובה לחוסר דמוקרטיה – הם פתרונות של אופורטוניסט, שאינו מתמודד עם המציאות אלא נגרר אחריה.

ומה אומר מח'ול

עיסאם מח'ול. צילום: אתגר

התשובה של מק"י לטענות האופוזיציה, מאפיינת את המפלגה מאז ומתמיד – אנחנו תמיד צודקים. ב-48 צדקנו, וגם כעת אנחנו צודקים. אין מה לבדוק. במסמך שהוגש לועידה האחרונה על ידי סיעת מח'ול-גוז'נסקי, מופיע ציטוט מהמסמך של הועידה ה-18 של מק"י, שהתקיימה בשנת 1975: "הננו רואים במאבק נגד האידיאולוגיה והפרקטיקה של הציונות לא רק אינטרס מעמדי של מעמד הפועלים... אלא לא פחות מזה מעשה של דאגת אמת לאינטרסים הלאומיים של ישראל...".

המסמך בן השלושים, עליו מתבסס מחנה הרוב, איבד כבר מזמן מהרלוונטיות שלו לאור השינויים הגיאו פוליטיים והכלכליים הקיצוניים שעברו על האזור והעולם. האינתיפדה הראשונה, נפילת ברית המועצות, הגלובליזציה וביטויה המקומי בהסכם אוסלו, האינתיפדה השניה - התמורות הללו רק הגבירו את השינאה בין שני העמים, והפכו את האינטרסים הלאומיים של ישראל למזוהים לחלוטין עם הכיבוש והניצול של העם הפלסטיני. לפלסטינים קשה מאי פעם לעשות הפרדות סינטטיות בין ישראל לציונות.

העמדה האנאכרוניסטית של מח'ול משאירה, אם כך, את הזירה פרוצה לעמדות הפופוליסטיות של בראכה. הקפיטליזם בישראל הוא קולוניאלי, ולובש את הצורה של דיכוי עם אחד בידי עם אחר. ואולם, התשובה הקומוניסטית הדוגמטית, שאומצה על ידי המפלגה ב-48, אינה מהווה מענה לכך. לעומת זאת, סיעת בראכה נגררת אחרי הפרוגרמה הלאומית הבורגנית. שני המחנות אינם מצליחים להתוות כיוון חדש, שקושר את הפרוגרמה הלאומית עם פרוגרמה מעמדית אינטרנציונליסטית.

הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו?

התנהלות שני המחנות בועידת מק"י מעוררת תמיהות. מדוע הסכים מחנה בראכה לקבל את המסמך שהוגש על ידי מחנה גוז'נסקי-מח'ול, ולא הציב נגדו מסמך משלו? מאידך, מדוע קיבל בשתיקה מחנה הרוב את ההפיכה השקטה שביצע המיעוט במוסדות המפלגה? והחשוב מכל, מדוע שני הצדדים מכחישים את עצם קיומו של הויכוח? הרי הויכוח הזה נוגע לבסיס הקיום הפרוגרמטי של המפלגה, ומפלג אותה למעשה, לשתי מפלגות נפרדות.
שתי הקבוצות מודעות לכך שלאף אחת מהן אין קיום אלקטוראלי עצמאי. מחנה גוז'נסקי-מח'ול נהנה מתמיכה של מספר מועט של מצביעים יהודים וערבים. בראכה, שזוכה לתמיכת רוב המצביעים הערבים, מבין שבלי התמיכה של היהודים הוא יאלץ להתמודד במשבצת הלאומנית, שכבר תפוסה ברובה על ידי בל"ד והתנועה האיסלאמית. בראכה גם יודע שתומכי מק"י, בניגוד לתומכי חד"ש, מחומשים אידאולוגית ומנוסים בניהול מערכות בחירות. הוא היה רוצה להשתמש בכוח הזה ביום הבוחר.

בנוסף לכך, על אף ההבדלים האידאולוגיים התהומיים בין שני המחנות, אין ביניהם ויכוח פוליטי אמיתי. שני המחנות תמכו בהסכם אוסלו, וממשיכים לתמוך באבו-מאזן, נציגן המובהק של ארה"ב וישראל כיום. שניהם שותפים לדעה שהקואליציות עם עופר עיני בהסתדרות, ועם נציגי מפלגות השלטון במישור המוניציפלי, הן הרע במיעוטו. שני המחנות שותפים בראיית הכנסת כחזות הכל, וכמטרה המקדשת את האמצעים.
אין פלא שצירי הועידה יצאו ממנה נבוכים. מפלגה שמאמצת מסמך פרוגרמטי, ושלמחרת יום בוחרת הנהגה ששוללת את אותו מסמך, מותירה את חבריה במבוי סתום. תשעים שנה לאחר שנוסדה כמפלגה הקומוניסטית הפלסטינית (פק"פ), וחרטה על דגלה את האינטרנציונליזם ואת המאבק לשיוויון ולשיתוף בין ערבים ליהודים, מאבדים שני המחנות במק"י את עצמם לדעת בניסיון לזכות בגיזת הזהב.