גרסת הדפסהעוד מאמרים מאת
יונתן בן אפרת
בילעין בידינו
החלטת בג"צ בעניין בילעין
מאת 
יונתן בן אפרת
1800 תושבי בילעין חגגו ביום שישי, 7 בספטמבר, יחד עם פעילי שמאל ישראלים ובינלאומיים את החלטת בג"צ יומיים קודם לכן, להזיז את תוואי גדר ההפרדה שמקיפה את כפרם, קילומטר וחצי מערבה. באותו יום התפרסם במוסף לשבת של ידיעות אחרונות מאמרו של נחום ברנע, שבו הוא מפרט את התוכנית המדינית שמציע רמון לאולמרט לועידת השלום שאמורה להתקיים בנובמבר הקרוב. "רמון אומר לפלסטינים שברגע שהקימה ישראל את גדר ההפרדה, היא קבעה את גבולה בגדה. הגבול יהיה הגדר, בשינויים מסוימים". ישראל תספק לפלסטינים שטחים חלופיים בשווי אלה שסופחו. תוכנית רמון, כך על פי הכתבה, התקבלה בהתלהבות על ידי ראש ממשלת הגדה המערבית סאלם פיאד.
למחרת נסענו אסמא אגבארייה ואנוכי לבילעין. תזמנו שעה נסיעה. אחמד סמארה, תושב הכפר ופעיל שמאל ותיק, שהשתתף בהפגנות השבועיות נגד הגדר, נזכר בביקור שעשה הוא אצלנו, ביפו, לפני עשר שנים בעת שכהן כמזכיר הועד לשמירת אדמות פלסטין. סמארה הוזמן על ידי מפלגת דע"ם לארוע נגד תכניות ההפרטה והנישול של תושבי יפו הערבים. "עוד באמצע שנות התשעים ניהלנו מאבק נגד גזילת האדמות", הוא מספר. "אפילו חמאס הייתה שותפה להפגנות". כבר ב-1991 הוצאו צווי הפקעה לאדמות בילעין והכפרים הסמוכים, אלמדיה, דיר קדיס, ח'רבת'א, בני חארת' וספא. על האדמות שהופקעו, נבנו, בניגוד לחוק, שכונותיה של מודיעין עילית, מתתיהו, מתתיהו מזרח א', והתנחלות חשמונאים. אז תזמן סמארה 25 דקות נסיעה בין בילעין ליפו. היום אין הוא יכול לצאת את הכפר כלל. את יפו נגסה הבורגנות הישראלית, ואת בילעין מעמד הביניים המתנחל, תושבי מודיעין עילית.
מי לא בא?
"מי בא לחגוג אתמול?", שאלנו, "כולם היו פה," הוא אומר, "סלאם פיאד, אבו ליילה, מוסטפא ברגות'י, מוחמד ברכה, ג'מאל זחאלקה, אורי אבנרי. היום עוד צריך להספיק לפגישה אצל הנשיא אבו-מאזן". סמארה שולף את ארסנל העיתונים של שבת: אל-איאם, אל חיאת אל ג'דידה. בילעין מככבת לצד הידיעות על משבר מתמשך בין פתח לחמאס בעזה ובגדה.
בהחלטתו מ-4 בספטמבר קבע בג"צ שיש להזיז מערבה את תוואי הגדר שעובר על אדמות בילעין. ההחלטה מחזירה לכפר 1,200 דונם, כמחצית מהאדמות שהופקעו לצורך הקמת הגדר ושכונת מתתיהו מזרח ב', שטרם נבנתה. ואולם, כבר למחרת, ב-5 בספטמבר, פסק בג"צ שאין להרוס את "מתתיהו מזרח א" על אלף וחמש מאות יחידות הדיור שלה, שהוקמו על שטח של אלף ומאה דונם בבעלות פרטית של תושבי בילעין. השופטת מרים נאור קבעה בפסק הדין: "האם עלינו לנקוט הליכים שתכליתם להרוס את מה שנבנה שלא כדין...? תשובתי על כך בשלילה. זוהי סנקציה בלתי מידתית בנסיבות העניין. יפגעו מכך רוכשים תמימים, שחלקם מתגוררים בפועל בדירות..." (הארץ, 6.9.07). בפסיקה זו, פשוטו כמשמעו, לוקח בג"צ ביד שמאל את מה שנתן ביד ימין.
"רבים הטילו ספק ביעילות המאבק שניהלנו," אומר סמארה, "אבל אנחנו הצלחנו להוכיח שחרף התנאים המקומיים והבינלאומיים הקשים, לא צריך להתייאש. הצלחנו לשבור את מחסום הפחד מהצבא. זה אולי אחד ההיבטים החשובים ביותר של פרשת בילעין".
מתאם הוועדה העממית של בילעין, עבדאללה אבו רחמה, אומר: "ההישג שלנו עדיף על לא כלום. ההחלטה העניקה לכפר מרווח נשימה. השבנו את מחצית האדמות המופקעות, כולל חמש מובלעות בתוך ההתנחלות. ההפקעה של 58% מאדמותינו, רובן אדמות חקלאיות, שיתקה את החיים הכלכליים של הכפר. בג"צ איפשר לנו להיכנס כבר עכשיו לאדמות שממערב לגדר, עד שישונה התוואי. תושבי כפרים אחרים מנועים מלעשות זאת. הגדר גם מנעה מאיתנו לבנות בתים חדשים, דבר שאילץ רבים מתושבי הכפר לשקול ברצינות את הברירה הקשה של הגירה לחו"ל".
"לא היו לנו הרבה אופציות," מוסיף עבדאללה אבו רחמה. "השתמשנו במה שיש. הפניה לבית המשפט הישראלי הייתה הימור חלש, אבל אם לא היינו פונים, היינו מפסידים הרבה יותר. לא רצינו להחרים את מערכת המשפט הישראלית ואז למצוא את עצמנו ללא אדמות בכלל. אנשים איבדו את האמון בדרך הפוליטית. ההתנחלויות מתרחבות, המחסומים מתרבים והגדר מתקדמת. מה שנותר זאת הדרך העממית או המאבק המזויין".
ראתב אבו רחמה, גם הוא חבר בוועדה, מסכם: "ההנהגה הפלסטינית עסוקה בבחירות או במאבקים פנימיים, והאנשים עסוקים בחיפוש פרנסה. מצב זה משפיע לרעה על אורך הנשימה שלהם ועל נכונותם להאבק. התוצאה היא שהכיבוש הורג ומדכא ואין מי שיגיב".
"בהשוואה לאינתיפאדה הראשונה, שהייתה מאבק אופטימי, מאבק לשחרור לאומי," אומר אחמד סמארה, "המאבק היום הוא על עצם הקיום שלנו, כאשר אדמותינו נתונות בסכנה. באינתיפאדה הראשונה היה תיאום מוחלט בין ההנהגה, שישבה בחוץ (אש"ף - י.ב.א.) לבינינו, הלוחמים בשטח. היום אין לנו לוחמים, והפוליטיקאים עסוקים באינטרסים הצרים שלהם. הוועדה העממית של בילעין נמנעה מלקבל חסות של גורם פוליטי כלשהו, משום שאין לנו אמון בהנהגה הנוכחית. הובלנו את המאבק כתושבים, וקיבלנו את העזרה והתמיכה של השמאל הבינלאומי והישראלי".
מה זאת אומרת 'אין הנהגה'? פיאד היה פה אתמול, היום הוזמנתם אל אבו מאזן?
"זה הכל הצגה," אומר סמארה, "כולם באו לחגוג על חשבוננו".
יש כאלה בישראל שרואים בכם, באנרכיסטים נגד הגדר, את הנהגת העתיד של המאבק לשחרור לאומי. אומרים שהצלחתם במקום בו השמאל "הישן" כשל, ושתנועות השמאל בעולם צריכות ללמוד מהדוגמא של בילעין.
אבו רחמה לא קופץ על המציאה. "אנחנו קבוצה צנועה," הוא אומר. "איננו נלחמים כדי להיות אלטרנטיבה לאיש. מטרתנו לשחרר את האדמה, ואת זה השגנו דרך המאבק העממי, שהעביר לעולם מסר ברור. בילעין עשתה היסטוריה".
המילה האחרונה לבג"צ
אין ספק שהמאבק העממי שהובילו תושבי בילעין בהתמדה ובנחישות, הינו תופעה יוצאת דופן במציאות של נסיגה כללית. אחרי שמבצע "חומת מגן" בשנת 2002 חיסל את שרידי הריבונות הפלסטינית, וישראל הכפילה את מספר המחסומים ובנתה את גדר ההפרדה, וכאשר בצד הפלסטיני האפיל המאבק המזוין על המאבק העממי, נולדה צורת מאבק חדשה. במקומות רבים בגדה, שנפגעו מגדר ההפרדה, החלו התושבים לארגן פעולות ישירות, בלתי אלימות, ששולבו עם עתירות לבג"צ. מטרת הפעולות הייתה לעורר את דעת קהל המקומית והבינלאומית נגד הגדר, אבל המילה האחרונה נשמרה לבג"צ. למעשה הפכו הפעולות הישירות לבנות ערובה של בג"צ. במקומות בהם פסק בג"צ כנגד תביעות התושבים, נפסקו לחלוטין היוזמות העממיות והמאבק גווע.
מאבק עממי איננו רק תחליף למאבק מזויין. כדי להביא לשינוי הוא חייב להציב סדר יום פוליטי, ולהעלות דרישות פוליטיות. למרבה הצער, האופק הפוליטי של המאבק נגד הגדר לא רק שנותר מעורפל, אלא שהוא הולך ומתרחק. השמאל הישראלי מתכווץ מבחירות לבחירות, והשמאל הפלסטיני נשטף וטבע בזרם האחדות הלאומית הפלסטינית, שמצדה רוסקה לחלוטין בגלי הצונאמי של ניצחון חמאס בבחירות האחרונות.
מוחמד אבו רחמה, חבר בוועדה העממית, מסביר בכנות רבה את הקונפליקט: "הסכם אוסלו הוא שהביא עלינו את הנכבה הזאת. אחרי הכישלון של חמאס ופתח, האנשים מחפשים דרך חדשה. לנו, עם זאת, אין פרוגרמה חדשה. אין לנו כוח לעבוד בשביל כל המולדת, לכן אנו מתרכזים בצרה שלנו".
כידוע, מאבק נטול אג'נדה פוליטית, עלול לשרת אינטרסים של בעלי אג'נדות אחרות. הביקור של ראש הממשלה הפלסטיני, סלאם פיאד, בחגיגות הניצחון בכפר; הביקור שערכו חברי הוועדה העממית של בילעין אצל אבו מאזן במוקאטעה; פרשנים בעיתונות שמנסים לגייס את ההישג של בילעין נגד המאבק המזוין של חמאס - הופכים את פרשת בילעין לכלי ניגוח בין הצדדים היריבים, ומזינים את המתיחות הפנים פלסטינית.
בסופו של יום, הקמת הגדר הייתה תוצאה של החלטה פוליטית, שנותרה על כנה. המקסימום שישראל מוכנה להציע לאבו מאזן, כפי שמציע רמון, הוא גבול הגדר. תושבי בילעין, קורבנות הואקום הפוליטי, ניסו להציל את אדמתם. המאבק שניהלו, כפי שהם מעידים, אינו מתיימר להוות דגם חדש של מאבק לשחרור לאומי. חברי הוועדה העממית שניהלו את מאבק התושבים מצאו באנרכיסטים נגד הגדר בני ברית מסורים. שני הצדדים העדיפו את הפעולות המקומיות הישירות, על פני אסטרטגיה פוליטית רחבה. בכך הם ויתרו על הצורך לקרוא תגר נגד אותם פוליטיקאים פלסטינים וישראלים, אשר דירדרו את המצב לפתחו של תהום.
המאבק העממי כמו המאבק המשפטי חשובים, אך הם ישארו מוגבלים אם יתנהלו בנפרד מהקונטקסט הפוליטי הכללי. הדגם של בילעין אינו תחליף למשימה החשובה והקשה מכל - בניית הנהגה פוליטית אלטרנטיבית. 
