שוטף ומתמלא: 09.03.10

יום האשה הבינלאומי, 8 במרץ 2010

בשעה 6 בערב, כאשר אנחנו דחוסות באוטובוס חזרה מהעבודה, קשה מאוד להבחין בינינו, מי הערביה, מי היהודייה, מי הרוסיה ומי האתיופית. נכון, לכל אחת צבע משלה, לאום משלה, תרבות אחרת. אבל העייפות, העיניים הרדומות, הגוף שעומד בקושי או מתיישב בכבדות, המבט המודאג הבוהה אל מחוץ לחלונות האוטובוס, כל אלה אומרים בעצם כולנו עם אחד - "עם אחד של פועלות".

אנחנו המורות, המטפלות, המזכירות, המלצריות, הקופאיות, הטלפניות, האחיות, המנקות, העובדות בטקסטיל, ובמשחטות העופות, אנחנו שבסוף החודש מקבלות את שכר המינימום, וביומיום את הזלזול, הניצול וההטרדה המינית. אנחנו שחיות בחברה אלימה, מנצלת וחסרת ערכים. אנחנו שמחזיקות את החברה על הכתפיים גם כעובדות גם כאמהות, איננו זוכות להכרה או לתמורה על תרומתנו.

צילומים: אלי זוטא

אנחנו הנשים – הקרויות בפי החברה "החוליה החלשה", אנחנו, שהיינו עד כה מאוחדות בעוניינו ובחולשתנו, ביום הזה, יום האשה הבינלאומי, אנחנו עומדות כאן מאוחדות בכוחנו וברצוננו לשנות. ביום האשה הבינלאומי אתן שברתן את החומה, חומת הפחד והשנאה, וצעדתן כתף אל כתף, ערביה לצד יהודיה, והראיתן ש"כן, אנחנו יכולות" לבנות כאן חברה אחרת סולידרית.

היום, קשת רחבה של ארגוני נשים וארגוני עובדים ערבים ויהודים, חברו יחד לקואליציה על מנת לארגן את היום הזה, ולהעביר לממשלה מסר ברור: עד כאן! לא עוד חברות קבלן, לא עוד חברות כח אדם, לא עוד עבודה זמנית, לא עוד ניצול ורמיסת זכויות, אנחנו רוצות תעסוקה הוגנת, עבודה מפרנסת, עבודה שמכבדת אותנו ומאפשרת לנו להיות גורם יצרני בחברה.

היום אנחנו מחזירות ליום האשה את המשמעות המקורית שלו - יום של מאבק למען תעסוקה הוגנת. ביום הזה לפני 102 שנה בדיוק, בעיר ניו יורק צעדו 15 אלף נשים במחאה על תנאי העסקתן. קשה לתפוס, אך כן, אחרי כל כך הרבה שנים והישגים מרשימים לתנועות הנשים והפועלים, המדינות חזרו להילחם בנו בכל הכוח, ובשם האידאולוגיה הניאוליברלית החזירו אותנו לימים אפלים, ושללו מחדש את זכויותינו. ולכן אנחנו עומדות כאן היום כדי לעצור את מסע הגזל המופנה נגדנו.

ישראל ממשיכה במסע ההפרטה בכל תחומי החיים, למרות הכישלונות הצורבים והאסון הגדול שהשיטה הכלכלית המיתה על העולם. אך בישראל החגיגה ממשיכה. אומנם המפעלים נסגרים ושולחים עוד נשים ללשכות התעסוקה, אך את מי זה מענין? ההיי טק צומח, הבורסות חוגגות, הטייקונים ממשיכים להרוויח ולהשמין. זה המדד להצלחה.

אבל למטה, השטח בוער. והלב דואב. בישראל 2010 העוני מגיע ל20% והפערים החברתיים הם הגדולים ביותר בעולם המערבי. נשים הן הקרבנות העיקריים של השיטה, לפחות 20% מהן הן עניות, הן מהוות 56% מכלל מקבלי הבטחת הכנסה, 83% מהנשים הערביות אינן נמצאות בשוק העבודה כי זו חסומה בפניהן, נשים משתכרות 64% משכרם של גברים, מרבית עובדי הקבלן הן נשים. ולמה זה? כי הן נשים.

אך למרות שלממשלה נוח יותר להאשים את העניים בעוניים, היא היא האחראית למצב העגום. היא שהפקירה את אזרחיה, ריסקה את העבודה המאורגנת, עודדה תעסוקה פוגענית במגזר הציבורי והפרטי, שללה מציבור שלם את הזכות שלו לפנסיה. היא מאשרת גירוש אכזרי של עובדים זרים, כאשר בידה השניה היא מייבאת עוד עובדים טריים לניצול. במקום להיאבק באבטלה הממשלה ייבאה לארץ את תוכנית ויסקונסין שכשלה בעולם, מבלי לתת להם צ'אנס אמיתי לעבודה הוגנת.

באנו כאן היום כדי לאמור בבירור – לא נרשה יותר להתעמר בנו, הממשלה צריכה לשנות את סדרי העדיפויות, ולהעמיד בראשם אותנו האזרחים והנשים בפרט, ולא את הטפילים שמנצלים אותנו, מדכאים וזורקים. ביום הזה, נשים ערביות ויהודיות צעדו יחד, אולם אל נשלה את עצמנו, הדרך להשגת זכויותינו רצופה קשיים ומכשולים. חומות רבות עוד ניצבות בדרך, חוסמות את האוויר, ואנחנו נמשיך לפעול ולהיאבק כדי להפיל את החומה המעמדית שדנה את העמים לחיי עוני, אבטלה ומלחמות, ומעשירה מהצד השני של המתרס את עשירי העולם ללא הבדלי דת, לאום או גזע. הגיע הזמן שניקח את גורלנו בידינו, נתאגד ונתאחד, כדי להפיל את חומת הכסף.