עוד מאמרים מאת
אסמא אגבארייה

בין עכו לתל אביב

האומץ לפקוח עיניים

הפועלים המצרים מציבים אג'נדה חדשה

התרמית מאחורי השירות הלאומי

כבר לא מהלב

המשך...

שוטף ומתמלא: 23.12.09

עג'מי" - עדות אמינה למציאות עגומה

"עג'מי" (2009) בימוי: סכנדר קופטי וירון שני
משחק: שהיר כבהא, יוסף סהוואני, אבראהים פרייג', אליאס סאבא, הילאל כבוב, פואד חבש, נסרין סיקסק, רנין קרים, אבו ג'ורג' שיבלי.

ימים רבים חלפו מאז צפיתי בסרט "עג'מי", והמועקה שהותיר בי טרם חלפה. המוות בסצינה האחרונה עוד מישיר בי מבט, עוד מאיים, כאילו הרצח הדמיוני קרה באמת. עג'מי, סרטם עטור הפרסים של היפואי סכנדר קופטי וירון שני, נדמה לעתים כסרט דוקומנטרי. ברגישות רבה הוא מעביר למסך את דופק החיים של השכונה מוכת האלימות השוכנת בדרומה של תל אביב, את הזעם, את הכאב, ואת ההומור היפואי. הדמויות בסרט מגולמות על ידי אנשי השכונה (למעט שחקן אחד מרמלה ואחד מכפר קאסם), חלקם אף חוו בחייהם אירועים דומים לאלו המתוארים בסרט, דבר המעצים את האמינות של הסרט. למרות שאין מדובר בשחקנים מקצועיים, המשחק של חלק מהשחקנים כאילו נולד מתוכם. כשרון משחק יוצא דופן הפגינו השחקנים שהיר כבהא (עומר), יוסף סהוואני (אבו אליאס) והנער פואד חבש (נסרי).

לגבי מי שנולדה וגדלה בעג'מי, באותו רחוב בו מתגורר גיבור הסרט, עומר, היתה הצפייה ב"עג'מי" כמו צפייה באירועים אמיתיים. אפילו הסצנה הראשונה, שבה נרצח נער בשל טעות בזיהוי, היא שחזור כמעט מדוייק, כולל המיקום של אתר הצילומים, של רצח אחמד גוטי בן ה-16, אירוע שעיצב את חיינו ואת דמותנו.

במשך 34 השנים בהם חייתי בלב שכונת עג'מי, אותה התמונה חזרה על עצמה שוב ושוב: קולות ירי. הלמות לב. גברים נוהרים לרחוב, ואני, כמו יתר הנשים, נדבקת לסורגי החלונות עם עיניים פעורות. הפחד מקפיא כל מחשבה מלבד אחת - איפה האח שלך? הרי כל נער וצעיר בשכונה מאוים. לאחר דקות ספורות נשמעת מכונית קורעת את הכביש, נושאת את ההרוג או הפצוע. עוד מספר דקות וזעקת שבר של אמו של הקורבן מפלחת את הלילה. בלילה כזה לא חוזרים לישון. בית אבלים נפתח, וכולם יודעים שבקרוב יפתח בית אבלים נוסף של קורבן הנקמה.

הסרט מחולק לחמישה קטעים הקשורים זה בזה: ניסיון לרצח על רקע נקמת דם; ישיבות "סולחה" הזויות וקומבינות שבאות להחליף את תאוות הדם בתאוות הבצע. אהבה אסורה בין נער מוסלמי לנערה נוצרייה; פועלים פלסטינים ללא רישיון עבודה ויחסם לערביי ישראל המעסיקים אותם; והיחסים המתוחים בין תושבי השכונה הערבים והיהודים. הקטע העוסק ביחסים בין יהודים וערבים בשכונה, המסתיים גם הוא ברצח, משחזר את סיפור רציחתו של האמן גיל מיטשל בעג'מי לפני עשר שנים. הנער הערבי שרצח אותו עדיין יושב בכלא, מרצה עונש מאסר של 20 שנה.

"טיפול" מורכב מוענק בסרט למשטרה, שמנצלת כל הזדמנות כדי לפשוט על יפו ולהתגרות בצעירי השכונה. בסצנה אחת מגלים פתאום את השוטר האנושי, שיש לו אמא, ילדים ואח חייל שנחטף ונרצח בגדה. הסיפור האישי של השוטר נראה בהתחלה כזר ובלתי שייך לעלילת הסרט. לכאורה ניתן לתהות: מה בכלל הקשר בין אירוע שהתרחש בכפר נידח בשטחים הפלסטינים לבין עג'מי? אבל השתלשלות העניינים עד הסוף הטראגי של הסרט חושפים את המורכבות של מציאות החיים של שני העמים החיים זה לצד זה וזה בתוך זה.

אחת הסצינות המעניינות בסרט עוסקת ביחס בין עג'מי המסורתית לתל אביב המתירנית. הבמאי סכנדר קופטי, מגלם בעצמו דמות של צעיר המכונה בינג' (סם הרדמה), בן למשפחה פשוטה, שמציג את עצמו כפלסטיני לאומי, אך חולם למעשה לברוח מהביצה היפואית אל מסיבות הסמים והבחורות של העיר היהודית. אבל בסרט כמו בחיים הביצה מסרבת לשחרר, ושולפת אותו חזרה מתוך חלום החופש התמים אל סופו העגום.

סופו של בינג', גם אם נראה מוגזם ומלאכותי, ממלא תפקיד חשוב ברובד הסמלי של הסרט. בינג' מבטא את המשבר שעובר על שכבה גדולה של צעירים ערבים המדברים בשם הלאומיות, אך בפועל מיואשים ומחפשים דרכים להימלט מהמצב, ובמקום להיות חלק מהפתרון, הם הופכים לחלק מהבעיה.

ויכוח פנים ערבי

רבים מהצופים הערבים, במיוחד תושבי יפו, יצאו מהסרט מאוכזבים. היו שחשבו שאם כבר עושים סרט על יפו הערבית, הם יזכו סוף סוף לראות את עירם כפי שהייתה פעם - מרכז התרבות בפלסטין. במקום זה הם נאלצו להציץ במראה והתמונה שנגלתה אליהם לא הייתה מחמיאה. שמעתי צעירים כועסים שטענו שהסרט "מכבס את הכביסה המלוכלכת בחוץ". אבל ההכחשה לא תעזור לשנות את העובדה, שהעיר מוכת האבטלה והעוני, הנאנקת תחת מצוקת דיור, הפכה לעיר מוכת פשע, כפי שקורה במקומות רבים בעולם.

מצד שני, נשמעו הסתייגויות מפי כמה אינטלקטואלים ערבים, מכך שהסרט אינו תוקף מפורשות את המדיניות הישראלית, שהובילה למצב הזה. ואכן, אין זה סוד שרוב הסרטים הפלסטינים והערבים בכלל, נוטים להאשים את הכיבוש ואת המדיניות הגזענית, ומתחמקים מביקורת עצמית.

בעיני, עג'מי טומן בחובו כתב אשמה חריף נגד הממשלה. העובדה שהמצב מדורדר ביפו הערבית הענייה דווקא, ולא בתל אביב היהודית העשירה, מהווה בפני עצמו התרסה נגד מדיניות השלטון. לא היה זה מקרה מקרה שהסרט נעשה בשיתוף פעולה בין קופטי היפואי ושני התל-אביבי. השותפות בין השניים יכולה להעיד על כך שהמצב של יפו הוא בעיה של שני לא פחות מאשר של קופטי. ועדיין, הסרט אינו פוטר אותנו, הערבים, מלקחת אחריות על המצב שלנו. משום כך, אני רואה בעג'מי הסרט, תרומה אומנותית וחברתית נדירה לחשבון הנפש שעלינו, כערבים, לנהל בינינו לבין עצמנו, כתנאי מקדים לבנייה מחדש של החברה.

ומילה אחרונה

עג'מי הפכה לשכונה אוכלת יושביה; שכונה שאין בה מקום לאהבה או לתקווה. נסרי (אחיו הצעיר של עומר) שהיה יכול לייצג את התקווה לעתיד טוב יותר, נסחף גם הוא לתוך מעגל הדמים, ומותיר תמונה עגומה ללא קרן אור וללא מוצא. אני עוד שומעת את המלים שלו בסוף הסרט שקורא לנו "לפתוח את העיניים".

למרות הכל, אני רוצה לראות בעצם הפקתו של הסרט נקודת אור. על העבודה האומנותית היפה הזאת מגיעה תודה גדולה לסכנדר ולשני, ולכל הצעירים שעבדו במשך שנים להשלמת הפרויקט. אנשים שבאו מתוך הכאב והזעם, התגברו על היאוש ועשו סרט. הם ההוכחה לכך שיש בעג'מי כוחות חיוביים ואנשים עם לב זהב. תודה כי הם הציבו את המראה, בתקווה שיום אחד תהפוך המציאות לאגדה והשכונה תצליח לאזור את כוחותיה ולצאת באמת מהביצה ולשוב להיות היפה בשכונות, כפי שהייתה פעם, לפני שנים