עוד מאמרים מאת
דני בן שמחון

לחם ושושנים

בית משותף

אמנים מתגייסים למען הפועלות

העבודה הלא מאורגנת הורגת

מחכות לעבודה

המשך...

שוטף ומתמלא: 17.12.09

קונספציות חדשות למפגשי נוער יהודי-ערבי

יוזמה חדשה של עמותת מען, למפגשי נוער יהודי וערבי למען שינוי חברתי, יוצאת לדרך בימים אלה. היוזמה כוללת תוכנית פגישות שנתית בין קבוצות נוער ערבי המאורגן במסגרת מען, וקבוצות נוער יהודי, על בסיס מכנה משותף של שאיפה לשינוי חברתי, וחיפוש שותפים למאבק. אין זה עוד פרויקט, אחד מני רבים, של חיפוש דו-קיום בין יהודים וערבים, אלא מסגרת התובעת מהמשתתפים מבט ביקורתי הן על החברה היהודית והן על זו הערבית, ויוצרת שותפות למען שינוי עמוק בשתי החברות בו זמנית.

המושג דו-קיום בהקשר של מפגשי נוער ערבי ויהודי, נתפש עד היום כאמצעי ליצירת סובלנות בין שתי החברות, תוך קבלת המצב הקיים. המפגשים הסתפקו על פי רוב בקונספט של "הכרת האחר". אין פלא, שעם החרפת הסכסוך והעמקת המשבר החברתי והכלכלי, איבדו מפגשי הדו-קיום את האטרקטיביות שלהם, והפכו לבלתי רלוונטיים.

מפגשים בעלי אופי שונה, התקיימו במסגרת פרוייקט של ביה"ס לשלום בנווה שלום, שהפגיש במשך שני העשורים האחרונים יותר מ-35,000 בני נוער יהודי וערבי. הפרוייקט החשוב והמעניין הזה נתקל לאחרונה בקשיים, כאשר מספר מנחים מרכזיים של הפרוייקט פרשו ממנו בתחושה שהגיעו למבוי סתום.

מעניין להתחקות אחרי הדינמיקה של מפגשי ביה"ס לשלום המתועדת בשתי חוברות. האחת, "דיאלוג בין זהויות, מפגשי ערבים ויהודים בנווה שלום" משנת 2000. השנייה, "פתחון פה" משנת 2007. שתי החוברות מתייחסות לשינויים שעברו המפגשים מראשיתם המבטיחה בשנת 1990, ועד למסקנות של ייאוש ואכזבה שהובילו לפרישת חלק מהמייסדים.

המפגשים החלו כאשר ברקע הדהדה האווירה החיובית עד כדי אופוריה של תקופת אוסלו. השינוי במציאות שחל לאחר מכן, במיוחד עם פרוץ האינתיפדה השניה באוקטובר 2000, הוביל להדרדרות הדרגתית עד כדי נתק מוחלט בין שני המחנות. רבאח חלבי, מי שהוביל את הפרוייקט מראשיתו, מתייחס לשינוי: "בזמנו הרשתה לעצמה הקבוצה היהודית להיות ליבראלית וסובלנית, ואף הביעה חמלה כלפי המשתפים הפלסטינים 'המסכנים'." כותב חלבי במאמר תחת הכותרת "גזענים נאורים". "התוודעתי לשינויים רבים שמתרחשים ביחסי הכוחות בין הפלסטינים ליהודים בישראל... הגזענות שהולכת וגוברת בקרב היהודים, אי-ההכרה במאמץ הרב שעושים הפלסטינים כדי להשמיע את קולם ולהנכיח את עצמם, ולבסוף, הצורך האובססיבי של היהודים בהכרה מהפלסטינים". ("פתחון פה" מס' 3, 2007, עמ' 68).

כאמור, מפגשי הדו קיום של בני נוער ערבי ויהודי התפתחו באווירה הקסומה של הסכם אוסלו, מתוך תפישה שעצם קיומו של מפגש ייצור דינמיקה של התקרבות ויבנה דעת קהל אוהדת ל"שלום" שהוצע באוסלו. גישה זו התנפצה כמעט לחלוטין עם פרוץ האיניתיפדה השנייה, ומרבית המפגשים אכן הופסקו. יאמר לשבחו של ביה"ס לשלום, שהוא היה בין הבודדים שהמשיכו לקיים מפגשים, למרות אווירת ה"אין-פרטנר" שאומצה על ידי השמאל הישראלי.

יחד עם זאת, כפי שעולה מהנאמר בחוברת "פתחון פה" (שם), האווירה במפגשים השתנתה בצורה קיצונית מאז אוקטובר 2000. ובמקום דיאלוג בין הקבוצות, הושם דגש על ניגוח ואמירה ישירה. המשתתפים הערבים התבקשו להגיד בבוטות בדיוק מה הם מרגישים; והמשתתפים היהודים נאלצו לעמוד במבחן ולהקשיב להם בסבלנות. גישה זו עודדה התנגשות בין שתי הקבוצות והטחת האשמות הדדיות, מתוך אמונה שרק כך ניתן ליצור מפגש על בסיס שוויוני.

באתר הבית של ביה"ס נווה שלום מוסבר, שאחת מהנחות היסוד של מפגשי הנוער הייתה, שהסכסוך מושתת על מפגש בין שתי קבוצות לאומיות. מכאן עולה שאחת המטרות המוצהרות של המפגש היא חיזוק הזהות הנבדלת של כל צד, כתנאי למפגש בין שווים. תפישה זו תואמת את הקונספט הבסיסי של ביה"ס לשלום כפי שהוא מוסבר על ידי רבאח חלבי ונאווה זוננשיין בחוברת "דיאלוג בין זהויות" - "נקודת המוצא שלנו היא, שהקונפליקט בין הערבים ליהודים הוא קונפליקט בין שני עמים, בין שתי זהויות לאומיות... ולכן אנו חושבים שמטרת המפגש יכולה להיות מושגת רק עלי ידי חידוד הזהויות האלה". אין פלא איפוא, שעם התחדדות הקונפליקט, קבלה התפיסה הלאומית הבדלנית משנה תוקף, והובילה להקצנת עמדות במקום לקירוב ולשיתוף פעולה.

בעיה נוספת שהייתה בעוכרי המפגשים היא העדר המשכיות. המפגשים היו מבוססים על מספר ימים מרוכזים בהם אמורים המשתתפים לעבור תהליך מזורז של התפקחות, שבסופו חוזר כל אחד למקומו ולחברתו. כך הופך המפגש לאקט מלאכותי, ומאבד את היכולת לבניה משותפת שלב אחר שלב לטווח הארוך.

מפגשים בצילה של הנחת יסוד שגויה

נתין לתלות את הכשלון של כל הפרוייקטים שהפגישו נוער ערבי ויהודי, בהנחות יסוד שגויות עליהן התבססו. שתי הנחות היסוד של שתי הגישות - זו של מפגשי הדו-קיום וזו של מפגשי הדיאלוג, בנויות על התפישה שקיים קונפליקט מרכזי בין שתי חברות הומוגניות - חברה יהודית מול חברה ערבית. משבר הדמים בין שתי החברות, שהלך והעמיק מאז פרוץ האינתיפאדה השנייה, תרם לחיזוקה של תפישה שגויה זו ודחף כל אחת מהן להקצנה.

להערכתנו, הגישה שמדגישה ומחזקת את הזהות הנבדלת של כל צד מובילה בהכרח להתרחקות בין הקבוצות ומונעת מהן לחפש את המכנה המשותף המאחד אותן. שתי הגישות מתעלמות מהשינוי שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים, שהפך אותה ממדינת רווחה למדינה בעלת כלכלה ניאו ליבראלי שנטשה את אזרחיה לטובת בעלי ההון. כתוצאה מההפרטה העמוקה שעבר המשק הישראלי יש היום יותר אבטלה ויותר עוני. השינוי הזה יצר חיץ בין שכבה דקה של בעלי הון, הנהנים מתמיכת הממסד הפוליטי, לבין כל יתר אזרחי המדינה ללא אבחנה בין ערבים ליהודים.

הפריפריה הישראלית מאוד קרובה במונחים כלכליים לרוב החברה הערבית. ניתן לומר, שהאפליה רבת השנים כלפי הערבים לא הביאה לצמצום פערים ושוויוניות בחברה היהודית, אלא להפך. אם ניקח דוגמא מתחום יחסי העבודה, אפשר לקבוע בוודאות כי ככל שהפועל הערבי מוחלש, כך נחלש עמו גם הפועל היהודי. מי שמתחזק על חשבונם הם המעסיקים, הטייקונים ואותה שכבה חברתית צרה, הנהנית מפירותיה של השיטה החברתית כלכלית השלטת. הפועלים היהודים והערבים, בני הנוער היהודים והערבים, נפגשים על בסיס יומיומי בשדה הקרב של מלחמת הקיום והפרנסה.

הרובד הלאומי

גם במונחים לאומיים החברה הישראלית אינה עוד מונוליטית כפי שהיתה, והיא עברה שינוי מהותי בכל מה שקשור למיתוסים של "זהות לאומית ופטריוטיות ישראלית". מה המשותף בין פועל ישראלי, העובד תמורת שכר מינימום ללא כל זכויות סוציאליות, לבין טייקון ישראלי החי בלונדון ומשקיע את כספו בחו"ל? מה המשמעות של "עבודה עברית" כאשר הממשלה מיבאת עוד ועוד פועלים זרים? מה מבין הנוער הישראלי מהמושג הארכאי "גאולת הקרקע" כאשר כל פיסת אדמה הופכת לנדל"ן יקר עבור העשירון העליון?

גם הנוער הערבי נמצא בהתלבטות ובבלבול ביחס לזהותו בעולם המודרני. האם עליו להדגיש את ערביותו ואת אסלמיותו כדרך "להתגונן" מערכי המערב? האם דמוקרטיה, שוויון, מעמד האישה, עצמאות מהמשפחה - הם ערכים המאיימים עליו, או שמא הם הסיכוי שלו לשבור את כבלי המסורת שלעתים קרובות אינה מאפשרת לו להתפתח להתקדם, ולאמץ השקפת עולם אוניברסלית?

אין אנו מכחישים שקיים קונפליקט לאומי ואפליה רבת שנים וממוסדת של האוכלוסייה הערבית בארץ. אולם, על בסיס יותר מעשור של עבודה יומיומית בקרב החברה הערבית, אנו יכולים להעיד שגם כאן אין מדובר בחברה מונוליטית. כבר הרבה זמן שהחברה הערבית עצמה נמצאת בתהליך של התפוררות, במהלכו נפערה תהום שאינה ניתנת לגישור בין הרוב העני לבין המיעוט העשיר ומעמד הביניים. יותר מ-50% מהציבור הערבי חי מתחת לקו העוני, כ-80% מהנשים הערביות אינן מועסקות, חלה הדרדרות מתמדת ברמת האלימות במשפחה ובחברה בכלל, במצב החינוך בבתי הספר, בחוסר האמון במנהיגות המקומית, שהתבטא בירידה באחוזי ההצבעה לאורך השנים.

במצב של עוני, אבטלה, ריבוד מעמדי פנימי והתפרקות חברתית, מה המשמעות של ליבוי המאבק הלאומי? מה מנסה המנהיגות הערבית להשיג בהגררות שלה אחרי תנועות לאומניות פונדמנטליסטיות ובדלניות כמו זו של אחמדינג'אד באיראן, חיזבאללה וחמאס? האם זה מקרה שהיא אינה מתיחסת כלל למצב הקשה של רוב הציבור ולהעמקת הפערים הסוציו-אקונומיים בתוך החברה הערבית עצמה?

לדעתנו, הדגשת המכנה המשותף המעמדי בין נוער ערבי ליהודי, דווקא יכולה להניב תוצאות חדשות. החברה הערבית לא תוכל לגרום לשינוי ללא שיתוף פעולה עם אותו נוער ישראלי מתקדם ששואף כמוה לשינוי חברתי. כדי לסיים את הכיבוש יש לחולל קודם כל שינוי חברתי, ולכן צריך לפעול במשותף ולחזק את הדברים המשותפים ולא המבדילים.

האופק המעמדי

הפרויקט שאנו מציעים יכול לפתוח דרך חדשה לחינוך וקרוב בין בני נוער על בסיס שונה מבעבר, וכזה שיש לו סיכוי גבוה יותר להצליח במציאות בה אנו חיים. אנו מציעים תוכנית ארוכת טווח, המנסה לבנות בסיס משותף, שמתייחס למציאות החדשה שנוצרה בישראל 2009. היום יותר מתמיד, אנו עדים לבעיות דומות המשותפות לכל בני הנוער בארץ: רמת חינוך ירודה, חוסר בהזדמנויות תעסוקה, אלימות והזנחה תרבותית. יש כאן קרקע פוריה לשיתוף פעולה בין בני נוער על בסיס השאיפה לחסל את הפערים בתוך החברה הישראלית וליצור מערכת המבוססת על ערכים של שוויון.

תנאי מוקדם למפגשים הוא הנחת יסוד לפיה בני נוער יהודים וערבים מסתכלים בביקורתיות על החברה שלהם, ודורשים את תיקונה. הנוער היהודי יהיה חייב להתמודד עם נושאים כמו כבוש, אפלייה, ניצול, חומרנות ושטחיות תרבותית. הנוער הערבי יהיה חייב להתמודד עם המגמות הלאומניות המסתגרות, עם הפטריארכליות המדכאת את הנערה והאישה, עם הפונדמנטליזם האסלאמי הבדלני, עם האדישות החברתית, שמתבטאת בהיעדר סולידריות פנימית ורוח התנדבות.

אנו שואפים ליצור דיאלוג פורה בין בני נוער. בני נוער יהודיים יוכלו לבטא את לבטיהם ולהביע ביקורת על החברה שלהם, ובכך לאפשר לעמיתיהם הערבים להכיר את החברה הישראלית על החיוב והשלילה שבה. תפקידו של הנוער הערבי יהיה לפתוח בפני הנוער היהודי צוהר לחברה שלו ולבעיותיה כדי לאפשר לו להיפתח אליה ולהתגבר על חומות הגזענות. בתהליך ההכרה ההדדית יעלו גם המאפיינים המשותפים, אותן נקודות השקה בין שתי החברות.

אנו רוצים לבנות מסגרת, שהמשתתפים בה יהיו צעירים ערבים יהודים שמוכנים לפעול למען שינוי חברתי, להתגייס כדי לסייע לארגן עובדים ולקדם יוזמות בתחומים חברתיים וחינוכיים בקהילות שלהם. מטרתנו אינה ליצור מסגרת למפגשים והבנה בלבד, אלא מסגרת לפעולה ולשינוי. יש לנו את הידע, המשאבים, ובעיקר הנכונות, ועל כן אנו קוראים לכל מי שנושא השנוי החברתי והשוויון יקר לו, להצטרף ליוזמה זו.