עוד מאמרים מאת
טל בכור

מיצחק שדה למלך גורג'

שוטף ומתמלא: 01.10.09

אומנות שקוראת להתקרב

לא מזמן יצא לאור לוח שנה חדש באנגלית, הנושא את השם המושך: לחם ושושנים (bread & roses). הלוח מכסה את שנת 2010 והוא תוצר של שיתוף פעולה בין עמותת מען לזכויות עובדים ועמותת סינדיאנת הגליל לסחר הוגן. ערכו המיוחד של הלוח, הינן עבודות האמנות של שש אומניות יהודיות ושש אומניות ערביות המשובצות בתוכו - עבודות המציגות בפנינו, באופן בלתי אמצעי, יופי רב ועוצמה רבה.ניתן לרכוש את לוח השנה דרך האתר של סינדיאנת הגליל

שם הלוח – "לחם ושושנים 2010", מרמז על מקורן של העבודות – כולן הוצגו במסגרת תערוכות המכירה "לחם ושושנים", המתקיימת מדי חורף, כבר ארבע שנים ברציפות בתל אביב. התערוכות הן יוזמה של עמותת מען, וכל ההכנסות מן המכירות של עבודות האמנות, מוקדשות לטובת עידוד התעסוקה של נשים ערביות. העבודות לתערוכה נתרמות ברצון על ידי מאות אמנים ערבים ויהודים, שמאמינים במטרות התערוכה ובאפשרות של חיים המבוססים על שיתוף פעולה ואחווה. התערוכה הבאה של "לחם ושושנים" תתקיים בחודש ינואר 2010, בגלריה מנשר בתל אביב.

* * *
תוך כדי כתיבה על "לחם ושושנים 2010" עברתי תהליך מרתק של מפגש אינטרנטי עם אמניות השותפות ללוח ועם אוצרת הלוח, שרון ליאור. ככל שהתשובות על שאלותיי הלכו והתאספו על מחשבי/שולחני, הרגשתי איך נדבך על נדבך קם פה שיח, הצטלבות של מעשי אמנות, כמו נחלים קטנים ההולכים ומסתעפים, ההולכים ומתרחקים, הבאים ונפגשים ומשיקים. היה לי העונג להציץ ולצלול לתוך עבודות האמנות, ומעט ממעשי האמניות עצמן בתוך עבודתן ועשייתן האמנותית.

אוצרת הלוח, שרון ליאור, בטוחה שלמרות הייצוג הנשי הדומיננטי והמובהק בלוח, הוא מדבר בשפה של אמנות, וכל חובב אמנות, גבר או אישה, ימצא בו עניין, הן אמנותי והן פוליטי-חברתי. המכלול מהווה סינתזה של תכנים וסגנונות, שמאתגר את המתבונן ומעניק לו השראה. בדרך כלל המשוואה היא כזאת - יהודים מול ערבים, מתח תמידי וחוסר בהירות, והנה מונחות עבודות זו לצד זו, שואפות להגיע יחד אל הקהל וליצור דיאלוג. אמנות הנעשית על ידי ערבים, מסבירה שרון, זוכה לחשיפה דלה מאוד בהשוואה לעמיתיהם היהודים, בכל מה שקשור לגלריות, מוזיאונים ופרסום בתקשורת. דווקא האמנים הערבים, שפחות מוכרים לנו, מביאים משב רוח רענן ומסקרן, וחושפים בפנינו התמודדות עם מציאות שונה ואחרת. האמנות שלהם בהחלט קוראת לנו, הקהל, להתקרב, להתבונן ולשאול שאלות.

מה הנחה אותך בבחירת האמניות?
שרון ליאור: כולן השתתפו בתערוכות של לחם ושושנים. בעצם ההשתתפות בתערוכה כזו יש אמירה פוליטית ו/או הסכמה עם האמירה של מען וסינדיאנת הגליל למען נשים ערביות. כמו כן נעשה ניסיון למצוא איזון בין התכנים השונים, המדיומים והטכניקות, כך שיהיה מגוון רחב כמה שיותר. כמובן ניכנס גם הגורם של טעם אישי.

האמירה הפוליטית קיימת בלוח, אי אפשר להתעלם ממנה. אלו לא רק עבודות עם אסתטיקה לשמה. זוהי שאלה הפונה דווקא לבחירת העבודות עצמן, איך בחרת את העבודות של האמניות? באיזה אופן הנחת אותן ביחד בלוח?

בילינו שעות רבות בסקירה של העבודות שהוצגו בתערוכות לחם ושושנים, תוך חיפוש אחר תכנים שיהיו רלוונטיים למסר של מען וסינדיאנה, לרוב תכנים שנוגעים לניצול, הנמכת החלש, טשטוש זהות אישית וכדומה.

ככלל המטרה של הלוח לקרב את האמנות לאנשים. כערך מוסף, קיימת בלוח "הצעה" לראות מציאות המבדילה אנשים על רקע מעמדי, ומכאן לקרוא לשינוי ולקרב בין אנשים בעלי רקע דתי ולאומי שונה, במיוחד במציאות הקוטבית של שנאה ואפליה.

נלחמת בחושך ומתחככת בו

איילת השחר כהן תרמה ללוח עבודתה "שיעור באהבה" (נבחרה לייצג את דצמבר). שאלתי אותה מה המשמעות בשבילה להשתתף בלוח שנה של אמניות בלבד, ערביות ויהודיות:

אילת: אני מרגישה שלנשים יש סוד משותף, עתיק יומין. לכן אני תמיד חשה שאני במקום מסקרן כשאני מתחברת לקבוצות של נשים. מצד שני בכל קבוצה שבה תשימי אותי - אני תמיד אהיה זרה וצופה בהתרחשויות. זו אני.

שם עבודתך, שיעור באהבה, האם את יכולה להגיד מהו בשבילך שיעור באהבה?

איילת: שיעור באהבה היא עבודה מתוך סדרה של 22 עבודותשיעורים באהבה. כל עבודה היא שיעור אחר באהבה: אהבת עצמי, אהבת אלוהים, אהבת האחר, אהבת פרי בטנך, אהבת בן זוג, אהבת המולדת והאדמה.

העבודה מחברת אותי לשיעור מסוים. דרכה אני עוברת תיקון ובאמצעותה אני מנסה גם להראות לצופה משהו על אהבה. משהו שאפשר ללמוד או להשתקף בו ודרכו. אמנות היא מרפאת לפעמים, אבל בדרכה היא יכולה גם לפצוע או להשאיר אותך אדיש או מת.

אנשים רבים שכחו מהי אהבה. מהו הקשר היציב והאמיתי כאן ועכשיו. אמנות שפונה ללב, נחשבת כאילו אמנות נשית נמוכה יותר. אני חושבת ההפך. אני חושבת שלאמנות יש תפקיד לעורר. במקרה שלי אני מנסה לעורר. אני נלחמת בחושך אבל אני עוברת דרכו ומתחככת בו.

האם את חושבת שאמניות יהודיות החיות באותו זמן ומקום בישראל, מול אמניות ערביות, מתמודדות עם אותן שאלות, עם אותם קשיים? בודאי יש מן הדומה ומן השונה, אולי תוכלי לפרט?

נשים מתמודדות בכל מקום עם אותם דברים. הקשר שלהן עם התא המשפחתי, הקשר עם האם, הקשר עם גופן והיכולת שלהן להביא ילד לעולם. והמקום שבו הן זהות לחלוטין הוא המקום של הכאב הקדום.

אמניות ערביות ואמניות יהודיות – הופכות להיות שונות ברגע שהן מחליטות שהן לא עושות אמנות פרטית. ברגע שהן מחליטות שהעשייה שלהן היא חברתית פוליטית, נוצר הבדל גדול. כשאתה אמן מגויס, אתה חייב לשמור על בלאנס. כשאתה יוצר פרטי-אישי, גם שם צריך בלאנס, אבל זה קשור יותר לשפה הפלסטית. אני מעריכה אמניות באשר הן. אך אם האמנות שלך מגויסת באופן קבוע למען מטרה - אתה הופך לפעיל חברתי. לא תמיד האמנות מצליחה לעמוד במבחן הזה.

אני מצפה ליותר מדי?

אלינה ספשילוב תרמה ללוח את העבודה "גבעתיים –תל אביב" (נבחרה לייצג את אוגוסט), רישום עדין, לירי ועצוב. רגעי קמילה שמעוררים חמלה אצל המתבונן. אלינה מעידה על עצמה שברוב עבודותיה האווירה או רוח הדברים הם מרכז היצירה. שאלתי אותה האם היא רואה את עבודתה באמנות כסוג של פעולה פוליטית.

אלינה: אישית אני לא עוסקת באמנות פוליטית. תמיד עניינו אותי תופעות אנושיות רחבות או פסיכולוגיות יותר. כמובן הכול קשור בסופו של דבר, וגם קונטקסט של התצוגה יכול לתת משמעויות פוליטיות לעבודה שלא נוצרה כפוליטית.

איזה שינוי היית מצפה מעבודת אמנות שתחולל אצל הצופה?

קודם כל ההשתתפות בלוח לצד נשים ערביות ויהודיות היתה עבורי כיף גדול. הפרדת המגזרים הקיימת בארץ היא בעייתית מאוד. אני מצפה שהצופה יעבור שינוי תודעתי. שיהיה יותר מודע, יותר אוהב, יותר סובלני, יותר אדיב. שישכח מן החדשות קצת ויהיה במקום פנימי טוב יותר ויפעל בחיים מהמקום הזה. אני מצפה ליותר מדי נראה לי.

בעבודותיך משתקפת הארץ אם בנופים אורבאניים או לחילופין הטבע, איך משתקפת הארץ בעינייך? האם היא משתקפת שונה אצל אמנית אשר הגיעה לכאן ממקום אחר? האם יש במבטך משהו שונה מזה של אמניות אשר נולדו כאן?

לא רק היסטוריה קולקטיבית מעצבת את מבטו של האדם על העולם. יש גם היסטוריה אישית. יחד עם זאת האמנים הטובים הם מאוד אינדיבידואליסטים לדעתי. הם חייבים לפרוץ גבולות של ההגדרות ולהיות מאוד רגישים לסביבה וגם לדברים בסיסיים שמחברים את כל בני אנוש.

האם לדעתך האמירה הנשית היא נקודת השקה משותפת משמעותית לאמניות יהודיות וערביות?

למען האמת בחלק מן העבודות, אם לא היה מתחתן שם, לא הייתי משייכת אותן לאשה כזו או אחרת בצורה מובנת מאליה. חוץ מזה כייף להיות בשיח נשים. יש כמה עבודות של אמניות ערביות שהתחברתי אליהן. פרויקט חוצות משותף לאמניות יהודיות וערביות יכול להיות המשך טוב לשיתוף הפעולה בינינו – שגם נעבוד ביחד ולא רק נציג. אני מאוד בעד פרויקטים משותפים של ערבים ויהודים. כמה שיותר פרויקטים משותפים בכל התחומים.

פתח לכוונים חדשים

קיקי אלפנט תרמה ללוח עבודה "ללא כותרת" (מייצגת את חודש מרץ) שבה רואים גוף של אישה מן המותניים ומטה בגבה אל הצופה. לבושה מחויט, לבוש עשוי כהלכה, גוף האישה רזה, מחוטב, שברירי. העבודה נראית כאילו טשטשה במכוון כל נגיעה או ביטוי אינדבדואלי, אזור המותניים מוּצר על ידי מסגרת מרובעת, בעוד אזור הלב והראש אינו קיים. שאלתי את קיקי איזה אישה היא מציגה:

קיקי: לאו דווקא אישה מיוצגת בעבודתי. הצמצום, והחסר מעוררים התנגדות, אי שקט, מעלים שאלות. הדמות בצילום, כמו כל העבודות שלי נושאת מוטיבים אוטוביוגרפיים. היא אמצעי לפתוח בדיאלוג, הזמנה לבירור וחקירה בהקשרים שונים, למשל, מדוע החיתוך במקום הזה? שמלה מחויטת ואריסטוקרטית אבל רגליים יחפות? דמות לבושה "פיין" בלי ראש? הצמצום בסצנה מתחבר להרבה ניגודים: הפרגמנט והשלם, אני והאחר, סובייקט ואובייקט, עשיר ועני, ייחודי ואוניברסאלי, פיצול וחיבור, מותר ואסור, סדר ואי סדר, חשיפה והסתרה, צמצום והרחבה, הסרה והוספה, נוכחות והיעדרות, פתיחות וסגירות...

חשוב לי לציין שהצילום הוא פרט מתוך סידרה. בסדרה מופיעים אותם המרכיבים שמופיעים בתמונה הבודדת ומשתנים היחסים ביניהם. התמונה הבודדת מעצימה את הסטטיות, את הסגירות, את החלקיות ואת הניגודיות, ואילו הסדרה מציגה מורכבות שמשלבת בתוכה גם את התנועה, המשחק, הפתיחות והשינוי.

בעבודה, אצלך יש הצרה או מכשול באזור הבטן והאגן אזור הראש לא קיים, הפורטרט המאפיין את הייחוד לא נמצא בעבודה.

קיקי: הצרה ומכשול הם בתוך האדם ומחוצה לו, הם בתוך השפה, התרבות והחברה. הם אישיים וחברתיים, פנימיים וחיצוניים. הם מצביעים על דיכוי חברתי, דיכוי של יחידים וקבוצות, דיכוי נשים, גברים וילדים ודיכוי אישי, דיכוי של האדם את עצמו. הצרה מצביעה על מעצור, על מחסום, שינוי בזרימה. הצרה יכולה להיות הצקה שתגרום לשינוי, היא יכולה להיות מרחב מעבר, פתח לכוונים חדשים.

האם יש בכוחו של לוח שנה לשנות, לעורר, לידע, להזיז משהו? האם יש בכוחה של האמנות לשנות תפיסות עולם ונקודות השקפה?

ודאי. יש בלוח הרבה פתחים, והפתחים פונים אל השונות והדומות, אל הריבוי, אל הכוליות. הלוח הזה הוא הזמנה לדיאלוג. לכל דבר בעולם, בין אם הוא סמוי ובין אם הוא גלוי, יש את הכוח להשפיע.

תשמרי על עצמך

אניסה אשקר תרמה ללוח את העבודה "אפיגניה (תשמרי על עצמך)" (נבחרה לייצג את חודש ינואר). בעבודתה של אניסה אשקר רואים הצרה כמו בעבודה של קיקי אבל מסוג אחר, הצרה באזור הצוואר והראש, אזור הבטן והאגן לא נמצא.

האם העבודה מדברת על דיכוי האישה? על הצרת צעדיה של האישה באשר היא אישה?

זו פרשנות אפשרית אך לאו דווקא מהמקום הפשוט. דיכוי אינו רק זה המתואר בטקסטים פמיניסטים משנות השישים. האישה יכולה לדכא ולהגביל את עצמה וזה בהחלט חלק מ"הטקסט שלי". העבודה שלי דורשת מהצופה הכרות עם סיפורה של אפיגניה ומבקשת ממנו לחשוב על המשפט "תשמרי על עצמך" הכתוב על הפנים המופיעים בצילום.

כשראיתי את עבודתך, שמתי אותה אל מול עבודתה של קיקי אלפנט הנמצאת בלוח, חופש התנועה מוגבל בשתי העבודות. בעבודתך יש סגירות על אזור הצוואר והראש, האם לדעתך אתן מדברות על אותה הגברת בשינוי אדרת, או שיש כאן את הגורם התרבותי שנכנס, כל גורם מסורתי תרבותי לא משנה איזה, הוא גורם המצר את החופש?

בעבודות שלי המסורת והתרבות אינן קשורות בהגבלת החופש. אני מבינה כיצד תפיסה כביכול מסורתית יכולה להגביל. בעיני המסורת והתרבות הינן מקור להשראה, לדמיון, דרכן אני מפליגה אל מחוזות אין סופיים.

האיפור העגילים התחרה – אלה אלמנטים מאוד דרמטיים וחזקים בעבודה, ואז נכנס הכתב ומשנה את כל התמונה, הוא נראה כתכשיט, כקישוט, אך ברור שזה אינו תפקידו, ולמעשה יש לו תפקיד חתרני.

עבור אוכלוסייה שאינה קוראת ערבית הכיתוב נשאר חידה, מסתורין, ומיד זקוק לתיווך, לתרגום.

דרך הכתב אני מבססת את הזהות שלי כאחר. מקורה של הקליגרפיה הוא עיטורי, השימוש בקליגרפיה קשור באיסור על הדימוי (איקונוקלסיקה) כמו ביהדות. המילה החליפה את הדימוי אבל שימוש עכשווי בקליגרפיה קשור בקונוטציות התרבותיות שעולות מהסממן המסורתי.

בעבודתך – מצד אחד את כופתת את האישה, מצד שני היא מלאה רוך וקישוטיות יש פה דיסוננס, מי הכופת? הגבר, החברה, האשה עצמה?

כל התשובות נכונות.