מכתב אהבה לרות שלוס

מאת ניר נאדר
מילות מפתח: אמנות פלסטית

ביציאה ממוזיאון עין חרוד, שטף את עיני אור שמש מסנוור, וכל הבדים והניירות שלך הפכו לבנים. איזו משימה לקחת על עצמך, רות, להאמין במה שאת חושבת. להוביל את החיפוש האמנותי אחר המצפון. להטמיע את האחריות בצבעים שאת מערבבת.

ציורים של פליטים, של ההרס שמלחמות שווא מביאות, ילדים יהודים וערבים בעוני של יפו, ציורי פועלים ופועלות, אדמות ערבים גזולות, זקנים דחויים בסוף ימיהם. ומכל הציורים זועק היופי של העולם. מי יכול לצייר כך היום, כשהציניות הפכה לקרום שומני עבה, משוח על קנבס, קרם ההגנה שנותר נגד "הקפיטליסטים", מילה שאת עצמך לא מפסיקה להשתמש בה.

באולמות הגדולים של המוזיאון עיני נדדו אל התקרה ממנה זרם אור יום שהאיר את החלל. לפני שבעים שנה, כשהמילים "אמנות מגויסת" לא הותירו טעם רע בפה הזעיר בורגני, הוקם מוזיאון עין חרוד. כשבבתים פרטיים היו רק עששית ותנור חימום קטן, החליט הכלל על בניית חלל אמנות מוזיאלי . ולנו רות, נותר לשמור על המקומות האלה, ולדאוג שיוכלו לשמש בית לכל.

אחרי התערוכה הייתי חייב לפגוש בך, מורת דרך שלא הכרתי. כשדיברת התאהבתי בך. אמרת, "קשה להתחרות בחדשות, אבל בציור יש משהו שעוצר את האנשים להתבונן, לחשוב. זה שקר לצייר את היפה, את הפרחים, את הטבע, ולהתעלם מהעולם שסביבנו". המילים שלך שבו את לבי. שוטטתי בדירתך הפשוטה, וראיתי בה רק את הציורים, נוגע במסגרות ויודע, זה ציור קומוניסטי.

רות, התרגשתי לגלות שמחשבותי אינן מחשבות שווא. לא מיתוס כוזב. לגלות שדי היה לך ולחבריך המעטים להבין את הקפיטליזם כדי שתלובה בכם האש; להצית רעיונות של שוויון שיש לממשם באמצעות איגוד, מפלגה, מדינה, מעצמת פועלים.

ציורייך משוררים את יופייך. הוכחת לציור הישראלי שכישרון גדול יכול להיות מגוייס. ונענשת על כך, כי התגייסת אך לא לטובת התנועה הציונית, והכישרון שלך נאלץ לשלם את המחיר.

הלא אמרת לי, מלים שיש בהן אהבה: "כל יום אני מציירת, אם לא אצייר אין לי סיבה לחיות".

רות שלוס, מבט מהסטודיו, דצמבר 2006 צילום: ניר נאדר