המרחב הבלתי מוגן

גיבורים בעל כורחם

פרוייקט של תיאטרון חיפה בעקבות מלחמת לבנון השניה
עריכה ובימוי: סיני פתר; כתיבה: עדי שגב ועדי עוז; מוסיקה: רוני רשף
משחק: הקבוצה הצעירה של תיאטרון חיפה והזמרת אפרת גוש

לקהל שמגיע לבמה 2 בואדי סאליב שבחיפה כדי לצפות במחזה החדש "גיבורים בעל כורחם", מצפה הפתעה. במקום להיכנס לאולם התיאטרון, הוא מתבקש לצאת מבניין התיאטרון ולהתלוות למדריכת טיולים (אורית זפרן), לסיור הזוי באתר נפילה של טיל קטיושה בבית המשפט הסמוך. המפגש הגרוטסקי והמביך משהו עם ההרס הסתמי והבלתי נתפש שגרמה המלחמה האחרונה לעורף האזרחי, נועד להכניס אותנו לאווירה המתאימה לצפיה במחזה, שמתחיל עם תום הסיור.

הבמאי ועורך המחזה, סיני פתר, לקח על עצמו את המשימה הלא פשוטה, להרים מחזה על מלחמה שנויה במחלוקת, עוד בטרם נדמו הדיה והגלידו פצעיה. ימים ספורים לאחר כניסתה לתוקף של הפסקת האש, יצא פתר, בעצמו תושב חיפה שבילה את ימי ההפגזות עם משפחתו במקלט הביתי, עם צוות של יוצרים ושחקנים של תיאטרון חיפה, לאסוף את פיסות הפאזל החברתי, שהתפרק לחתיכות תחת מטחי הקטיושות. בקרית שמונה, נהריה, מעלות צפת וחיפה, הם רשמו והתרשמו מהטראומה שעבר העורף הישראלי ומהאכזבה העמוקה של האנשים מהפקרתם ומנטישת הממשלה. "בחרנו להתמקד בקונפליקט הפנים חברתי, ולא בקונפליקט הערבי ישראלי, משום שהרגשנו שזה הדבר הנכון לעשות בעקבות המלחמה הזאת" אומר פתר.

הבמה מעוצבת כסלון ביתי עם ספה ומסך טלוויזיה ענק, שמתפרקים במהרה לגורמים. צוות של שבעה שחקנים צעירים, מעלים רצף של תמונות המבוססות על סיפורים שנאספו על ידי יוצרי המחזה בישובי "המרחב הלא מוגן" של הצפון בתום המלחמה. על במה עליונה, מעל הסלון המפורק, ספק חולש על הנעשה, ספק נבלע ברקע, יושב הרכב מוזיקלי שמובילה הזמרת אפרת גוש.

"ניסינו לערבב ז'אנרים, ויצרנו הצגה שהיא קולאז'יסטית גם במובן הז'אנרי". מספר פתר, "זה יוצר דינמיקה של מעורבות ועוזר לבעוט בקהל ולעורר אותו לתגובה. אנחנו מקיימים שיח תיאטרלי עם הכאוס. זה בא לידי ביטוי במטאפורה הבימתית של הסלון המתרסק".

סיני פתר סבור שהמחזה שלו עונה לצורך אמיתי של תושבי הצפון לדון במצב הפוסט טראומתי שהם חווים. חודש לאחר שעלתה ההצגה, היא מעוררת עניין רב בקרב הקהל החיפאי וגם מעבר לחיפה. סיני מספר שהיא מתקבלת בהתלהבות, בעיקר על ידי צעירים. "הצעירים מאוד מאוד נמשכים להצגה. האופי הוידאו קליפי והמוזיקליות שלה, יחד עם העובדה שאין כאן נרטיב אחד, אלא שברי סיפורים ותתי סיפורים, תואם את העולם של הצעירים בימינו. ההצגה כבר הוזמנה על ידי בתי ספר, וגם המורים טוענים שהיא כלי מצוין לפתח דיון בקונפליקטים המודחקים של המלחמה".

הסיפורים בהצגה מבוססים בחלקם באופן חופשי על אירועים אמיתיים, וחלקם נוצרו בהשראת העדויות שליקטו השחקנים והבמאי. חלק מהסיפורים בהצגה ריאליסטיים להכאיב, למשל מונולוג של פועל שנפגע במחסן הרכבת (דויד בילנקה), הלקוח מכתבה שהתפרסמה בעיתון המקומי של חיפה, כלבו; חלק מהסיפורים הזויים לחלוטין, כמו הסיפור על עזרא (אמיר לוי), חייל שהתנדב לשמור על לול תרנגולות באחד המושבים בצפון, ומפתח יחסי ידידות אינטימית עם התרנגולות הנטושות.

תמונה מרגשת במיוחד מראה גבר הלום קרב בעקבות נפילתו בשבי המצרי במלחמת יום כיפור, שמתקשר לצבא וטוען שבנו נפל בשבי, מאחר והבן לא התקשר הביתה. נוגע ללב סיפורו של הכלב הזקן "בייגלה" שנעזב על ידי בעליו, רמז לאותם קשישים, מוגבלים, וחסרי אונים שנאלצו לשרוד את המלחמה ללא עזרה. יש סיפורים גרוטסקיים, כמו הסצינה שבה שחקן עם בובה מאלץ ילדים במקלט להשתתף במופע שלו, שהופך למופע אימים; יש סיפורים פתטיים כמו זה של רותי (אורית נחמיאס) המשווה את פליטי קריית שמונה שהגיעו להתארח בקיבוץ שלה, לניצולי השואה מאירופה, ואת עצמה לחביבה רייק, גיבורת המחתרת היהודית במלחמת העולם.

בתוך הנארטיב שזורים כמה סיפורים הנוגעים לקונפליקט היהודי-ערבי, אבל באופן יוצא דופן הם מוצגים דווקא מנקודת ראותם של הערבים. עביר (ראודה) מזעזעת את הקהל עם הסיפור על הישראלי שאמר שהוא מרגיש הקלה, לאחר שנודע לו ששני הילדים שנהרגו מהטיל בנצרת הם ערבים. סיפורם של מחמוד ואנה (רון ביטרמן ונדיה קוצ'ר) היא רוסיה, מוצג מנקודת ראותו של שב"ח פלסטיני, שמסרב להתפנות מחיפה מפחד שיתפס ויוחזר לג'נין. "נר מלבנון" היא עדות מרגשת עד דמעות, של אשה מקנא שאיבדה את ילדה בהפצצה הישראלית (העדות נלקחה מהאינטרנט).

לאווירה הלא-פטריוטית בעליל שמשרה המחזה תורם גם אזכור הקהילה הרוסית, שחלק ממנה כלל אינו מבין מי נגד מי ולמה מלחמה. בסצינה מצחיקה-עצובה מתוארת סבתא במקלט בנהריה, שנכדתה המרדנית מסרבת לתרגם לה את הודעות הכניסה-יצאה המושמעות בעברית במערכת הכריזה השכונתית.

"הקהל הישראלי", אומר פתר, "הרבה יותר פתוח ונכון לשמוע מסרים מגוונים בתיאטרון. אין קורלציה בין דפוסי ההצבעה בקלפי, לבין הנכונות של אנשים להתמודד עם מסרים אופוזיציוניים".

"למרות שלא כל הצוות בא מאותה עמדה פוליטית אנטי-מלחמתית שאני בא ממנה, לא היתה שום הסתייגות מהתכנים ומהמסרים האנטי מלחמתיים. כלם שותפים למחויבות ולתחושת השליחות. גם מצד הנהלת התיאטרון לא היתה שום ביקורת ולא הופעלה כל צנזורה. להפך, זכינו רק לחיזוקים ולהתפעלות". פתר, שהיה בשנות ה-80, בין מקימי תיאטרון "נוה צדק", ספינת הדגל התיאטרלית של התנועה נגד מלחמת לבנון הראשונה, סבור שהמלחמה הנוכחית התאפיינה באובדן עשתונות של השמאל הישראלי. לא רק המתקרנפים שהשתתקו כשהתותחים החלו לרעום, אלא גם אותם חלקים מהשמאל הרדיקלי, שעשו רומנטיזציה של כוחות החיזבאללה, שגם בזה אני רואה קהות חושים ועיוורון".

"ההצגה הזאת", מסכם פתר, "היא סיפור אופוזיציוני שלא מניח לשכוח את המלחמה. זו מלחמה בלי שם והתפקיד שלנו לתת לה שם ולספר את הסיפורים שלא סופרו. לשם כך היא מעלה שאלות קשות כמו מי אחראי למחדל, מה התפקיד של הפרט, למה אנחנו מקבלים את המלחמה בהשלמה, ומה אנחנו הולכים לעשות עם המלחמה הבאה".