תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.03.09

מלחמת מעמדות

פועלי מצרים מתחילים לצעוד

ריאיון עם כמאל עבאס- מנהיג המרכז הפועלי המצרי "דאר אלח'דמאת"


מימין: רוני בן אפרת, אסף אדיב וכמאל עבאס

כמאל עבאס (52), מנהל המרכז לאיגוד מקצועי וסיוע לעובדים, עומד בליבה של סערה במצרים. במהלך השנה האחרונה היה המרכז סגור בהוראת השלטונות, שראו בו גורם המסית עובדים לשביתות ולמאבקים. כמאל עצמו נשפט לשנה מאסר באשמה של פרסום ביקורת על שחיתות המשטר. לאחר מאבק משפטי ארוך ומסע תמיכה בינלאומי, אולצו השלטונות לאפשר לחמשת סניפי המרכז לחזור לפעולה וכמאל עבאס זוכה מאשמה. עבאס השתתף בועידה של ארגון העובדים הספרדי, CCOO, באמצע חודש דצמבר 2008, שם פגשנו אותו, רוני בן אפרת, אחראית קשרי החוץ של מען וכותב שורות אלו, אסף אדיב.

הפגישה עם עבאס הייתה מעוררת תקווה. הוא נתון כל כולו להתעוררות הדרמטית של הפועלים במצרים. למעשה היה עליו לקצר את שהותו בוועידה כדי לחזור למצרים ולהיות נוכח באסיפה חשובה של פקידי מס הכנסה מצרים, במסגרתה יכריזו לראשונה על הקמת איגוד מקצועי עצמאי.
כמאל נראה דרוך לספר על התעוררות העובדים במצרים. מהסיפור עולה תמונה של עשרים שנים בהם עוברת מצרים תמורות ניאוליברליות. מצד הפועלים אנו רואים ניסיונות עקביים לשבור את השליטה המוחלטת של מפלגת השלטון על החיים הפוליטיים והחברתיים. ברקע פועלת כל העת האופוזיציה החזקה ביותר למשטר המצרי - האחים המוסלמים. עבאס לא חסך מאמצים להדגיש את מחויבותו לשמור על עצמאותו הן ממפלגת השלטון והן מהאחים המוסלמים.

השביתה שהובילה להקמת המרכז

בשנת 1989 בהיותו בן 34, עבד מזה 14 שנה במפעל ליציקות ברזל בחלוואן, האזור התעשייתי הגדול במצרים מדרום לקהיר. "במשך שנים דיברנו על הצורך להתארגן בכדי לשפר את השכר העלוב ששולם במפעל. אחד הדברים שיצרו תסיסה בקרב הפועלים היה תשלום חודשי עבור ארוחות בסך 3 לירות מצריות, כ-10 גרוש ביום. סכום זה היה מגוחך וביטא זלזול בכבוד העובדים. כאשר החלטנו לבסוף על שביתה באוגוסט 1989, הייתה תגובת המשטר קשה ביותר - עשרת אלפים שוטרים נכנסו לשטח המפעל תוך כדי שימוש בירי גז מדמיע ואלות. עובד אחד נהרג ו-15 נפצעו".

בנקודה זו החל המרכז לסיוע לקרום עור וגידים. עבאס היה אחד מתוך 300 עובדים שנעצרו בשביתה היסטורית זו של פועלי הפלדה בחלוואן. אחרי שלושה חודשים בכלא, הביא לשחרורם מסע תמיכה וסולידריות מקומי ובינלאומי, כאשר בכל רחבי מצרים התגייסו עובדים לתמוך בשובתים ולסייע למשפחותיהם. המשטר במצרים היה תחת ביקורת מצד ארגוני עובדים וזכויות אדם בעולם, ונאלץ לשחרר את הפועלים העצורים. "את תאריך השחרור שלנו, ה-25 בנובמבר 1989, אני זוכר כאילו היה אתמול. כשהבנתי שלא יתנו לי לחזור לעבוד במפעל, החלטתי יחד עם חברים לממש את החלום שלנו
ולייסד את "דאר אלח'דמאת" (Centre for Trade Unions and Workers Service-CTUWS)

השותפים לרעיון וליוזמה להקמת המרכז היו ברובם פעילים קומוניסטיים בקבוצות שפעלו באופן מחתרתי במשך כל התקופה שלפני השביתה. אחדים מהם מצאו את מקומם בשורות "אלתג'מוע", מפלגת אופוזיציה חוקית שאיחדה את הנאצריסטים והמפלגה הקומוניסטית בסוף שנות ה-70".

השלב הראשון היה הקמת משרד בחלוואן, בו היו כמאל ועמיתיו מקושרים היטב. "הפועלים באזור הכירו אותנו היטב ואנחנו ריכזנו מידע וקשר עם כל המפעלים באזור. הצלחנו לשכנע קבוצה של עורכי דין שהסכימו לתת סיוע משפטי וייעוץ ללא תשלום לעובדים שפנו למרכז. במצרים ישנה מסורת של עורכי דין המגויסים לתמוך בפועלים במאבקם, ובעת הצורך תמיד נמצא מי שיגיע לכלא לבקר עובדים שנעצרו או להגיש תביעה או בקשה בשמם".

בהמשך, סיפר עבאס, "התחלנו לעודד התמודדות מועמדים עצמאיים בבחירות לפדרציה של האיגודים המקצועיים במצרים. פעלנו במשך שנים בתקציב מינימאלי על בסיס מתנדבים בלבד, ורק בשנת 1995 הצלחנו להשיג תמיכה מקרן הולנדית התומכת בזכויות אדם ועובדים, וזה אפשר לנו לפתוח סניפים נוספים. על בסיס תמיכת הקרן הקמנו סניפים בקהיר, באלמחלה אלכוברא, בחמאדי, בשוברא וברמדאן, בנוסף לסניף המקורי בחלוואן. מלכתחילה הייתה פדרציית האיגודים, הנשלטת לחלוטין על ידי מפלגת השלטון, לא רק נגדנו אלא גם רחוקה מאד מצרכי הפועלים במצרים. על מנת להבטיח את שליטתה המוחלטת בזירת האיגודים המקצועיים, נוקטת מנהיגות האיגוד באמצעים של זיוף ודיכוי נגד מועמדים עצמאיים. תומכי דאר אלח'דמאת ברחבי מצרים נתקלו בלחץ משותף של המוחבראת (השירות החשאי), הנוהג לעצור פעילים, ושל הנהלות מפעלים המאיימות בפיטורין ובאובדן מקור פרנסה, במשולב עם לחץ מצד האיגוד הרשמי שדורש נאמנות למשטר לצורך קבלת קידום".

בשנת 1999 זכה דאר אלח'דמאת בפרס יוקרתי אותו מעניקה מדי שנה ממשלת צרפת לארגון זכויות אדם בעולם (The French Republic's Liberty, Equality, Fraternity Human Rights Prize). פרס זה העניק לדאר אלח'דאמת מעמד בינלאומי ופרסום רב במצרים. "תמיכה זו יחד עם אמצעים כספיים גדולים יותר, אפשרו לנו לפרסם חוברת חודשית בשם "כלאם סינאעיה" (ידיעות מהמפעל), אותה הפיצו פעילי המרכז באלפי עותקים במרכזים התעשייתיים בהם יש למרכז נוכחות". בסוף שנות התשעים החל הארגון להפגין נוכחות במעוזים נוספים בהם לא היה פעיל עד אז. יצרנו מסורת של ציון האחד במאי, יום העובדים הבינלאומי, בו משתתפים אלפי פועלים באירוע מרכזי בקהיר. אני יכול להגיד ששני החלומות אותם חלמתי במשך שנים - שניתן יהיה לשבות באופן חוקי במצרים ושמותר יהיה לארגן איגוד מקצועי חופשי ועצמאי - מתחילים להתגשם".

יש להבין, ציין כמאל, שהשביתות שאנו תופשים כיום כדבר יומיומי, מבטאות את העובדה שפועלי מצרים שברו את החוק האוסר שביתות והוכיחו את כוחם ואומץ ליבם. חוק זה משנת 2003, אינו אוסר שביתות במפורש, אך בפועל יצר מצב שלא אפשר לעובדים להשיג אישור להכרזה על שביתה. כיום המשטר אינו יכול לכפות את יישום החוק ונאלץ שוב ושוב לשאת ולתת עם פועלים שובתים, כאשר עצם המו"מ בתנאים אלו נותן לגיטימציה לשבירת חוק דרקוני זה. גם העובדה שמרכז דאר אלח'דמאת זכה לרישיון לפעול וכמוהו גם מרכזים נוספים לסיוע לעובדים, כגון "מרכז השאם מובארק להגנת החוק" ואחרים, מעידים על השינוי שחל בשנים האחרונות בכל הנוגע להתארגנות עובדים.

מאבק עובדי מס המקרקעין - פריצת דרך

אחד המאבקים בהם מעורב דאר אלח'דמאת בפרט, הוא מאבקם של עובדי מס המקרקעין. הרקע למאבק הוא קבוצת עובדים המופלית לרעה. הייתה זו סדרה של שינויים מבניים שביצע המשטר מאז שנות ה-70, ואשר הביאו פקידי מדינה למצב של שכר רעב וזלזול בעבודתם. "עד שנת 1974 היו פקידי מס מקרקעין מסונפים למס הכנסה, ושכרם בתור שכאלו היה גבוה יחסית. כאשר החליט שר האוצר להעביר אגף זה לאחריות המחוזות השונים, הוא הוריד באחת את שכרם ואת הזכויות המוקנות להם. אלפי העובדים במסגרת זו פעלו מאז אותה שנה לשנות את רוע הגזירה ולהשיב להם את המעמד של פקידי מס הכנסה אליו היו צמודים עד אז".

בשנת 2006 נוצרה תסיסה בקרב העובדים בסקטור זה. כאשר הופעתי והודעתי במסגרת תוכנית הטלויזיה הפופולרית Dream, כי אני תומך בתביעות פקידי מס מקרקעין, היה זה זרז לתחילת המאבק של עובדים אלו. השביתה בה פתחו הפקידים באותה שנה, הביאה מהר מאד את השלטון לסגת, תוך שיפור משמעותי בשכר הפקידים. עליית השכר הייתה בבחינת הישג בלתי נתפס. יש להבין שפקידי מדינה נוקטים לעיתים עמדות מאד שמרניות. מאז מהפכת סעד זגלול ((Saad Zaghloul (המאבק של המצרים לעצמאות עם נפילת האימפריה העותמאנית בראשית המאה ה-20) לא נראו פקידי ממשלה בהפגנות רחוב כאלו.

הממשלה נאלצה לסגת מול מאבק נחוש זה, והניצחון יצר אוירה מחשמלת בכל רחבי מצרים. לנוכח העלייה הדרמטית בצמיחה השנתית (7%), המאפיינת את תקופתו של ראש הממשלה אחמד נזיף (מונה על ידי מובארק בשנת 2004 - א.א.), החלה עליית מחירים תלולה ומדאיגה בעוד שרמת השירותים הציבוריים ירדה. "אין זה פלא, על כן, שהיינו עדים בסוף שנת 2006 לשביתה הגדולה שפרצה במפעל בעיר אלמחלה אלכוברא, שאף היא הסתיימה בהצלחה לנוכח נסיגת השלטון ונכונותו להגיע לויתורים".

לדברי עבאס, הסיבה לנכונות הממשלה לשאת ולתת עם השובתים, ואף להיכנע לדרישותיהם ברוב המקרים בכדי למנוע הסלמה, היא כי "הממשלה מפחדת מהתמוטטות המערכת הציבורית התומכת בה. עליית מחירים מחד ומצב של שירותים ציבוריים מתפוררים מאידך, מביאים לידי מצב נפיץ בו יכולה כל שביתה לעורר מרי אזרחי. על מנת לסכל התפרצות שכזו פועלת הממשלה ברגישות רבה כדי לזהות מרכזי תסיסה אפשריים, ולנטרלם על ידי מתן ויתורים והפסקת השביתות שמאתגרות את המשטר ומאיימות בפיצוץ חברתי".

לקראת התחלה של התאגדות עצמאית לפועלים

לדברי כמאל, שלושה גורמים מאפשרים בסיס לאופטימיות באשר להתפתחות גל של מאבקי עובדים במצרים:
המעבר לאמצעי תקשורות עצמאיים - יש כיום עיתונים שנפתחו וכן גם תחנות טלוויזיה עצמאיות. גם בתחנות הרשמיות מצליחים מועמדים עצמאיים להופיע ולקרוא תיגר על השלטון הקיים.
הצטברות של תנועות חברתיות שיצרו לעצמן בסיס איתן לפעולה רחבת אופקים. תנועות כמו כפאיה, ארגונים לזכויות אדם וארגונים להגנת זכויות עובדים כגון דאר אלח'דאמת. נכונות הציבור לשבור את הפחד מהמשטר ולצאת להפגנות נגדו.
העם המצרי על כל שדרותיו חש כי תקופתו של מובארק בשלטון הגיעה לסיומה. כמי שיושב על כס השלטון מזה 27 שנים, ישנה תחושה ברחוב לפיה הגיע הזמן שהוא ילך ויחד עימו גם המשטר אותו הוא מייצג.

היחס לאחים המוסלמים שונה שכן זוהי תנועת האופוזיציה העיקרית בעלת כוח מאורגן, המצליחה באופן קבוע להכניס מספר רב של מועמדים עצמאיים התומכים בה לפרלמנט ולמוסדות המקיימים בחירות. יחד עם זאת, יש לזכור שאין לתנועה זו אחיזה חזקה בקרב ציבור העובדים במצרים, וכן אין לה כל מדיניות עקבית ביחס לבעיות ולמאבקים של עובדים, שמטבע הדברים מחייבים שיתוף פעולה בין עובדים מוסלמים ונוצרים.

כל שנה נכנסים לשוק העבודה במצרים כ-650 אלף עובדים חדשים. הממשלה לא מצליחה ליצור מקומות עבודה בקצב זה, ודבר זה יוצר משבר חברתי חריף. הצלחת מאבקם של פקידי מס מקרקעין יכולה להיות פריצת דרך עבור התארגנויות עובדים נוספות במצרים.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה