תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 03.02.09

עזה

פסיכולוגיה תחת השפעה

על הקשר שבין "עופרת יצוקה" לבין הפסיכולוגיה

ניסים אבישר (Ph.D.)
M.A. בפסיכולוגיה קלינית, אונ' תל-אביב (Clinical Psychology, TAU)
Ph.D. בלימודי פרשנות ותרבות, אונ' בר-אילן (Hermeneutics & Cultural Studies, BIU)
ביה"ס החדש לפסיכולוגיה, המרכז הבינתחומי הרצלייה
החטיבה הפסיכיאטרית, המרכז הרפואי ע"ש שיבא

FILE etgar/shotef/2009/gaza_girl1.jpg IS MISSING
צילום: מוחמד פארס אל מג'דלאווי. עזה 2009

כולנו עומדים מן הצד חלק גדול מהזמן. אנו עדים לצרכים של אנשים אחרים. אנו עדים לרעב, חוסר-בית, ואי-צדק. אנו עדים למדיניות של ממשלתנו הגורמת לסבל בבית או במקום אחר או תורמת באופן פוטנציאלי למלחמה... איננו יכולים לצפות מאנשים להקריב את חייהם כדי לסייע לקורבנות או לעצור בעד המחוללים. אנו יכולים לצפות, עם זאת, שאנשים יחיו את חייהם תוך תחושת אחריות לרווחתם של אחרים ועם גישה "פעילה" לאירועים: שהם רואים, חשים אחריות, ופועלים... אנו העומדים מן הצד יכולים לעשות יותר מאשר להגיב לאירועים בלבד. אנו יכולים גם לפעול כדי ליצור עולם המתאפיין בדאגה, חיבור, ואי-אלימות. (Staub, 1989, עמ' 50-51).

המתקפה הצבאית פסקה, אך השלכותיה עדיין נוכחות. עזה מוכה. האימה והאבל נוכחים בכל מקום, כמו ההרס והחורבן. למרות ההצהרות, הפגיעה לא היתה ממוקדת ומדויקת. חסרי ישע רבים שילמו בחייהם, נפגעו בגופם או בנפשם. מוסדות אזרחיים נפגעו גם הם: בתי ספר, אוניברסיטאות, מסגדים ומרפאות, בהן המרכז לבריאות הנפש בעזה. לו מדובר היה בעניין מקומי או אישי, שבו מתעורר חשד לפגיעה בחסר ישע, היו כל פסיכולוג ופסיכולוגית בישראל מחויבים על פי חוק לדווח לרשויות, כדי להפסיק את הפגיעה מיד. אולם, במקרה זה מדובר לכאורה במלחמה בין שני כוחות אויבים, בעניין פוליטי-צבאי. האם במקרה זה יש לפסיכולוג/ית תפקיד?

הנייטרליות ומקורותיה:

לאורך השנים נמנעו פסיכולוגים מלהתייחס לנושאים חברתיים-פוליטיים ומלנקוט עמדה לגביהם. הסיבה המוצהרת לנטייה זו של פסיכולוגים להימנע מפעולות שמזוהות או נתפסות כפוליטית מיוחסת בדרך כלל לכללים שהתווה פרויד ביחס לטיפול הפסיכואנליטי. המטפל הצטווה להימנע מכל נקיטת עמדה, גילוי או חשיפה אישיים, כך שיוכל לשמש כ"מסך ריק" או כמצע ניטרלי להשלכותיו של המטופל. לצורך כך על הפסיכואנליטיקאי "להישאר אטום עבור מטופליו, ובדומה למראה לא להראות דבר מלבד מה שמראים לו" (פרויד, 1912, עמ' 97). עיקרון זה מקבל ביטוי באופן הפיזי שמוצבים בו המטפל והמטופל בקליניקה. הפסיכואנליטיקאי מונחה לשבת למראשותיו של המטופל השוכב על הספה, כך שיראה אותו, אך בה בעת יהיה מחוץ לתחום הראייה של המטופל. בנוסף, הנחייה זו תקפה, ואף ביתר שאת, ביחס לחשיפה של מידע אישי הנוגע לחייו הפרטיים של המטפל, אשר יצמצם את המרחב ההשלכתי של המטופל. האנליטיקאי נדרש אם כן להסתיר עצמו במידה רבה, ובכלל זה את ערכיו והעדפותיו או הסתייגויותיו.

נראה כי מקורות תיאורטיים אלו שימשו כרקע להתפתחותן של נורמות מקצועיות, שהושפעו במידה רבה על ידי מניעים נוספים. בין המרכזיים שבהם, אשר תמכו בהשרשת העמדה הניטרליות ניתן לציין את הביטחון והנוחות של המטפלים. במילים אחרות, הכללים התיאורטיים סיפקו הצדקה לעמדה שמניעיה היו אישיים. המעטה הניטרלי שימש כהגנה מפני ביקורת בטיפול כמו בספירה הציבורית. כידוע, גם בכך שמורה לפרויד זכות הראשונים. בגילוי לב הוא כותב (1913): "אני דבק בהמלצה שעל המטופל לשכב על ספה, בעוד אנו יושבים מאחוריו מחוץ לתחום ראייתו... [סידור זה ראוי לו שישתמר] בראש ובראשונה מתוך מניע אישי, שייתכן שגם אחרים שותפים לו. אינני יכול לסבול שמישהו ינעץ בי עיניים במשך שמונה שעות ביום (או יותר)" (עמ' 106). באופן כללי ניתן לטעון כי הפסיכולוגים נמנעים ממעורבות ומנקיטת עמדה מתוך רצון לשמור לעצמם מרחב מוגן, תחושת שליטה או עמדה של כוח.

אותם עקרונות של ניטרליות ואנונימיות תקפים גם ברמה הציבורית – ואין זה פלא, שכן פרויד הדגיש לא פעם את "הגזרה השווה בין תהליך התרבות לבין התפתחותו של היחיד" (פרויד, 2000, עמ' 141), ואת העובדה ש"הפסיכולוגיה האינדיבידואלית היא בעת ובעונה אחת גם פסיכולוגיה סוציאלית" (פרויד, 1988, עמ' 19). את ההנחיה להימנע ממעורבות ולשמור על ניטרליות ברמה הקולקטיבית והפוליטית, שנשתרשה מאז, יישם גם פרויד עצמו. לדוגמה, פרויד לא יצא נגד הנאצים עם עלייתם לשלטון ואף התנגד לפעילות מכוונת נגדם מתוך כוונה "להציל את הפסיכואנליזה". הוא ורובם המכריע של חבריו הפסיכואנליטיקאים עמדו מנגד גם כאשר סולקו היהודים מהחברה הפסיכואנליטית הגרמנית, ומרבית אלה שאינם יהודים הצטרפו למכון הפסיכותרפויטי בראשותו של מתיאס גרינג, שחרט על דגלו יצירת "פסיכותרפיה גרמנית חדשה" (Cocks, 1985). אופן התמודדות כנוע זה לא התחייב מן המציאות. ולראיה, תגובת הפסיכואנליטיקאים בהולנד למצב הייתה שונה בתכלית – אלה בחרו לרדת למחתרת ולהיאבק על חירותם המקצועית והאישית (שטיין, 2003).

פוליטיזציה של הפסיכולוגיה:

משלהי שנות השמונים של המאה העשרים ניתן להבחין במגמה גוברת והולכת של שימת לב לפוליטי בשיח הפסיכולוגי העולמי, שהשפעתה ניכרת במיוחד מאמצע שנות התשעים ואילך. מגמה זו מתבטאת בתהליכי שינוי תיאורטיים ומושגיים ביחס לטיפול, בהכרה גוברת והולכת ביחס להשפעתם של משתנים פוליטיים על הפסיכולוגיה, וכן התייחסויות להשפעתה האפשרית של הפסיכולוגיה על המציאות הפוליטית. נראה כי התפתחויות תיאורטיות רחבות (הקשורות לנושאי רב-תרבותיות, יחסי-כוח בטיפול ועוד) יצרו בסיס לדיון בהיבטים הפוליטיים של הפסיכולוגיה ושל הקשר הטיפולי. לאחרונה מתפתח דיון זה לכדי בירור מפורט של השלכותיהן הפרקטיות של ההבנות התיאורטיות הללו. כך, הטיפולי נתפס כחלק בלתי נפרד מהפוליטי ואילו הפוליטי מהווה ערוץ מרכזי להתערבות טיפולית. בשפה העברית מקבלת אחדות זו ביטוי קוריוזי יפה: ה"טיפולי" וה"פוליטי" מורכבים מאותן אותיות עצמן ושניהם מהווים חלק מהרצף ה"טיפוליטי".

לשינוי התיאורטי שצוין לעיל ניתן למצוא ביטויים מעשיים במוקדים שונים של מצוקה וקונפליקט ברחבי העולם. כפי שנראה מיד, פסיכולוגים במקומות שונים על פני הגלובוס לקחו חלק פעיל בתהליכים פוליטיים. במרבית המקרים השתתפותם היתה תולדה של יוזמה עצמאית או מקומית-מצומצמת, אך במקרים אחרים מדובר היה ביצירת כוח חברתי-פוליטי משמעותי. במקצת המקרים נתגבשה תרבות פסיכולוגית-פוליטית ייחודית, שממחישה עד כמה השיח הפסיכולוגי-דינמי אינו טבעי או מובן-מאליו. מכאן, קל יותר לבחון את אופייה הקיים של הפסיכולוגיה הישראלית כמשקפת תופעות וכוחות פוליטיים-תרבותיים מקומיים, כמו להעלות על הדעת חלופות אפשריות לצביונה הנוכחי. להלן אציג מספר דוגמאות לפעולות המבטאות עמדה פסיכולוגית-פוליטית יוזמת ופעילה.

לין ג'ונס (Jones, 1998) דנה בשאלת הניטרליות הטיפולית בעבודה עם נפגעי אלימות פוליטית. חלק גדול מהדוגמאות שהיא מציגה שאוב מניסיונה האישי בעבודה בבוסניה ובסלובניה. לטענתה "אדם אינו נכנס למצב של מלחמה עיוור". ג'ונס מונה מספר סיבות מדוע יש ערך להכרה בסובייקטיביות שלנו בעבודה טיפולית ובזו שנעשית באזורי קונפליקט בפרט. בתוך כך היא כותבת את הדברים הבאים:
בעבודה פסיכו-סוציאלית המטפל מעורב בנושאים החברתיים שמשפיעים על בריאותו הנפשית של האדם. לכן, יש לו חובה לא רק להיות רגיש מהבחינה הפסיכולוגית, אלא גם להיות נאור ובעל-ידע מהבחינה הפוליטית. אחרת, הוא לא יוכל להבין במלואן את הבעיות של המטופלים או את האמצעים היעילים לרפאם. יתרה מזו, ניסיונות להישאר ניטרלי אל מול רצח-עם סביר שיובנו כשיתוף פעולה סמוי עם התוקפן ויהפוך כל פעולה טיפולית אפקטיבית לבלתי-אפשרית (עמ' 244).
כלומר, טוענת ג'ונס, ההתעלמות מההקשר החברתי פוליטי שבתוכו מופיעות המצוקות עלולה לתמוך באופן פעיל בסביבה שמזיקה לאדם ולשרת אותה. בנוסף, היא עלולה להוביל לאי-יכולת ליצור ברית טיפולית ולסייע. עקרונות אלו עומדים בבסיס העבודה הטיפולית במצבי קונפליקט, כולל בהקשר של הקונפליקט הפנים ישראלי והישראלי-פלסטיני.

לואיס-הרמן (1992) מתייחסת לנפגעי טראומה באופן כללי. מדובר כמובן בהגדרה רחבה, שמושפעת גם ממשתנים סובייקטיביים-פנימיים. כלומר, אדם עשוי להתאים להגדרה של נפגע-טראומה, גם אם האירוע אותו חווה אינו תואם את המקרים ה"קלאסיים" כמו מלחמה או אונס. זוהי אולי הסיבה שספרה טראומה והחלמה נחשב לחיבור פסיכולוגי-טיפולי בסיסי, שתרומתו חורגת מתחום הטראומה. בעצם, רבים מהפונים לטיפול חוו טראומה במידה זו או אחרת, שהותירה אותם פעורי-פה, מעורערים ומוחלשים. בספרה עורכת לואיס-הרמן הבחנה בין הניטרליות המקצועית לזו המוסרית וכותבת "הטיפול בקורבנות טעון מחויבות מוסרית. התרפיסט נקרא להיות עד לפשע. שומה עליו לנקוט עמדה של סולידריות עם הקורבן" (עמ' 165).

אמירות מפורשות על כך שפרטים מקבוצה מסוימת (למשל מתנחלים או פלסטינים) לא יוכלו להיעזר במטפל שהזדהותו הפוליטית אינה ידועה כתואמת לזו שלהם ולא כל שכן מנוגדת קיימות גם אצלנו. ולא בכדי, מטופלינו, ואלו שבעיותיהם קשורות באופן ישיר ומפורש יותר למצב עניינים חברתי או פוליטי, דורשים הכרה. מדובר בהכרה בעוול ובאי צדק, שמשמשת כמניע לסיוע שהוא בה בעת מאבק לצדק. אותם עקרונות ממש חלים על עבודה פסיכולוגית עם נפגעי אלימות כלכלית (עוני, אבטלה, חוסר בית וכו'), אלימות בתחום הרווחה (אלו הזכאים לסיוע של המדינה עקב נכות, זקנה ועוד), אלימות תרבותית (עלייה וקליטה, עדות) ודוגמאות נוספות. נושאים אלו עומדים בלב הציבוריות הישראלית, ככאלו הם נושאים פוליטיים, אך בד בבד השלכותיהם מקבלות ביטוי במצוקה אישית ובעיצובה של הוויה אישית-אינטימית מוחלשת. לפיכך, אני סבור כי העבודה הפסיכולוגית בעידן שלנו – האינדיבידואליסטי, החומרני, הקר - משמעה מאבק להעצמה ולסולידריות לצד צמצום דיכוי ואלימות.

עבודתה של ג'ונס בבוסניה ובסלובניה אינה יוצאת דופן. לא מעט פסיכולוגים בעולם מתגייסים לסייע לאנשים במצוקה בארצם או במוקדי סבל עולמיים. על פי רוב מדובר בפעולה שקטה, שמשפיעה על חייהם של פרטים בודדים. לעיתים, חורגת פעולתם של הפסיכולוגים ממסגרת מצומצמת זו אל עבר מאבק פוליטי מאורגן, שמטרתו לחולל שינוי מדיניות, שהשפעותיו רחבות יותר. בהמשך אתאר דוגמאות בולטות למאבק של פסיכולוגים באי-צדק בשתי רמות אלה – כיוזמה פרטית או כפעילות מאורגנת.

יוזמות פרטיות

דוגמא יוצאת דופן לפעולה פוליטית של פסיכותרפיסטים שמתמקדת ברמת הפרט, מובאת בספרה של מישל ריטרמן, מטפלת משפחתית שחקרה את נושא אלימות המדינה (state terror), שכותרתו תקווה במצור (Hope Under Siege; Ritterman, 1991). בספר מתוארות פעולותיה של הכותבת בשנות השמונים בצ'ילה (תחת משטרו של פינושה) ובעיקר תמיכתה באסיר אחד, דניאל רודריגז שמו, ובמשפחתו. השניים נפגשו לראשונה בשנת 1986, בהזדמנות נדירה שבה ניתן אישור מיוחד למספר אזרחים זרים לבקר בבית הכלא השמור של סנטיאגו ולשוחח עם האסירים. רודריגז בן ה- 30 כבר היה מותיקי האסירים ואחד המנהיגים הפוליטיים הבולטים בתוכם. כשנחטף מן הרחוב עשר שנים קודם לכן משפחתו וקרוביו לא ידעו היכן הוא. הוא עבר עינויים קשים, הוגלה לגרמניה וכששב לצ'ילה ב 1980 נכלא שוב ונידון למוות. בתקופה זו שבין 1980 ו 1986 אלפי צ'יליאניים נאסרו ועונו, חלקם נעלמו. ריטרמן בחרה דווקא ברודריגז בגלל נוכחותו יוצאת הדופן, שהיו בה שלווה ואמון. בפגישתם הקצרה רודריגז היה היחיד שדיבר בביטחון וללא פחד והישיר אליה את מבטו. ריטרמן ניסתה להבין מה נתן לו כוח וביטחון, מה אפשר לו להחזיק מעמד למרות הבידוד, האיומים והעינויים. כאשר השניים נפגשו בשנית דבריו הובילו לקצה חוט. רודריגז דיבר באריכות ובלהט על משפחתו – אימו, אחיו ואחותו, אשתו ובנו. אלו היו מקור כוחו והיוו משקל נגד לעינויים. עמידתם ותמיכתם הבלתי מתפשרת היא זו שאפשרה לו להחזיק בתקווה - לשרוד ולא להישבר. ריטרמן שמרה על קשר קרוב ורציף עם משפחתו של רודריגז ועד לשנת 1990 הצליחה לפגוש אותו שלוש פעמים בבית הכלא. בנוסף היא קיימה קשרים עם קבוצות מטפלים צ'יליאניים שעסקו בטיפול בנפגעי אלימות המדינה (ובכללם הם עצמם). מטפלים אלה פעלו תחת איומים וטרור והיוו סוג של התנגדות למשטר. תיאוריה המפורטים של ריטרמן חושפים את הדינמיקה הפסיכולוגית-חברתית המאפשרת למושאי דיכוי וטרור לשרוד. בנוסף הם מהווים למעשה דיון באפשרות לעשות שימוש בטכניקות ובכלים טיפוליים כסוג של התנגדות לאלימות של המדינה ובכלל.

מאבק מאורגן של פסיכולוגים במציאויות פוגעניות

כאמור, פעילות מאורגנת של מטפלים היתה נוכחת בצ'ילה, אך לא רק בה. במדינות נוספות באמריקה הלטינית מילאו פסיכולוגים ופסיכואנליטיקאים תפקיד מרכזי בהתנגדות למשטר אלים ומדכא, בכללן ארגנטינה, אורוגוואי ואל-סלבדור. במקרים אלה ההקשר הפוליטי-חברתי עיצב פסיכולוגיה אקטיביסטית, בעלת מסרים ערכיים ברורים ותפקיד חברתי משמעותי. מתוך פעילותם ועל בסיסה התגבשה ה"פסיכולוגיה של שחרור" (Liberation psychology), שבבסיסה העצמת קבוצות או פרטים מוחלשים או כאלו הסובלים מדיכוי באמצעות פעולה למען צדק חברתי (ראו Aron & Corne, 1996; Hollander, 1997).

דוגמאות נוספות למאבק פוליטי מאורגן קיימות בעבר ובהווה. בארצות הברית, כמה מן הארגונים המשמעותיים יותר הם: "פסיכולוגים למען אחריות חברתית" (Psychologists for social responsibility), "פסיכולוגים פועלים יחד במצפון" (Psychologists acting with conscience together), יועצים למען צדק חברתי (counselors for social justice), "רשת הפסיכולוגיה הרדיקלית" (Radical psychology network) וכן הסקציה התשיעית בחטיבה ה-39 בארגון הפסיכולוגיה האמריקאי (APA): "פסיכואנליזה ואחריות חברתית". פעילויותיהם של ארגונים אלה רחבות מאד וכוללים ביטויים של מאבק ומחאה פוליטיים (למשל נגד המלחמה בעיראק או נגד עינויים בגואנטנמו) לצד פעילות אקדמית שקשורה גם בהיבטים הפוליטיים של הטיפול הנפשי (עריכת מחקרים, ארגון כנסים, פרסום של ספרים ומאמרים ועוד).
המאבק נגד הפצצה או המלחמה האטומית בזמן המלחמה הקרה (וגם קודם לכן, החל משנת 1945, עם הטלת הפצצות האטומיות על הירושימה ונגסאקי) מהווה דוגמא היסטורית בולטת לפעילות מאורגנת כזו של מטפלים. מדובר בנושא יוצא דופן, שהוביל למעורבות פעילה וגלויה של מטפלים שברגיל לא היו שוקלים להשתתף בפעילות ממין זה (Totton, 2000). בתיאור הקצר שלהלן אתמקד בשנות השמונים של המאה העשרים. כפי שמציין טוטון (שם), האיום האטומי הביא את האיגוד הפסיכואנליטי הבינלאומי להעביר ב 1980 "החלטה נגד מלחמה גרעינית", שנתקבלה ברוב של 60 קולות למול שישה מתנגדים ו 18 נמנעים. הארגון דחה את הצעה לקבל החלטה גורפת יותר נגד מלחמה באשר היא, אך הוסיף להחלטה את המשפט הבא: "כפסיכואנליטיקאים יש לנו דבר מיוחד לתרום: הצהרה כי לכולנו נטייה לשלול מציאויות מכאיבות".

סיכום

לעמדה הניטרלית שנבחנה במאמר זה שורשים עמוקים בתיאוריה הפסיכואנליטית. אולם נראה כי הגורמים להשתרשותה ולהשפעתה על הפרקטיקה הטיפולית העכשווית מגוונים. אלו כוללים נסיבות פוליטיות ייחודיות לצד מניעים אישיים, שחשיבותם מודגשת בתרבות האינדיבידואליסטית הנוכחית. לכאורה מאפשרת הניטרליות להיחלץ מהמשחק הפוליטי ולהימנע מפגיעה-אישית אפשרית. למעשה, עמדה זו תומכת במצב העניינים הקיים ומשרתת את מוקדי הכוח. טענה זו תקפה במישור הפוליטי והנפשי כאחד. לפיכך, במקום לדאוג לחלש ולסייע לאלו שחיים תחת דיכוי, בפועל פסיכולוגים מסייעים דווקא לצד המדכא להוסיף ולקיים את מצב העניינים שמותיר אותו חזק ואת האחר חלש. כדי להימנע מהשתתפות פסיבית ביצירת עוולות על הפסיכולוגים לפתח מודעות מיוחדת להשלכות הציבוריות של עיסוקם, עליהם להרחיב את ידיעותיהם כדי לכלול את אותם גורמים חברתיים שמשפיעים על עיסוקם ומושפעים ממנו ומתוך ידע זה לפעול בהתאם לערכיהם, למשל למען חברה צודקת. כפי שראינו, העבודה הפסיכולוגית יכולה להיות רלבנטית לתהליכים פוליטיים ולפסיכולוגים עשויה להיות השפעה על תופעות פוליטיות בסדרי גודל שונים. על מנת להביא פוטנציאל זה לידי מימוש על הפסיכולוגים להכיר בסכנה הכרוכה בעמידה מן הצד: "העומדים מן הצד, למען הסר ספק, אינם שופטים ניטרליים. האינטרסים שלהם מושפעים על-ידי תוצאות המאבק. יש להם תשוקות, תקוות, והטיות משלהם" (Reykowski, 1993, p. 217). במילים אחרות, כדי להשיב לפסיכולוגיה את עוצמתה כסוכנת שינוי (במישור האישי והחברתי), עליה לוותר על בלעדיותו של עקרון הניטרליות ובמקרים מסוימים אף להוקיעו.

החברה הישראלית מתמודדת עם אתגרים דומים לאלו שתוארו בדוגמאות שהוצגו לעיל ואין ספק כי למציאות בה אנו חיים השפעה רבה על מידת הרווחה הנפשית של האוכלוסייה בישראל. נסיבות ייחודיות אלו כוללות היבטים צבאיים (למשל, הקונפליקט המתמשך עם הפלסטינים, הקסאמים ביישובי עוטף עזה, אי היציבות בגבול הצפון), חברתיים-כלכליים (עוני, קיטוב, תהליכי הפרטה), תרבותיים (למשל הגירה חוקית ובלתי-חוקית, המתיחות בין ימין ושמאל למול תהליכי ההתנתקות וההתכנסות, תהליכי השתנות בתחום התקשורת) ועוד. יתכן שבזמן או במקום אחר לעמדה הניטרלית היה ערך מיוחד, מאפשר. ניתן לשער למשל כי בחברה פוריטנית, שבה חופש הביטוי מצטמצם מאד, יש ערך לביטוי מלא של מטופלים, שאינו מופרע על-ידי כל גורם שהוא, כולל המטפלים. אולם, בהקשר ההיסטורי-תרבותי הנוכחי, בו האחריות החברתית והדאגה לאחר מצטמצמות, בעידן שבו הפערים החברתיים-כלכליים מתרחבים ורבים נדחפים לחוסר אונים ולייאוש, משום שאין לאל ידם לשנות או להשפיע על מציאות זו, בתוך הקשר כזה ערכה של הפסיכולוגיה הוא בהעברת מסר שונה. מסר הביטוי העצמי-החופשי אינו מספיק עוד וכיום נראה כי תרומתה הפוטנציאלית של הפסיכולוגיה לחברה ולפרטים החיים בה טמונה בהדגשת מסר השינוי דרך פעולה, בקידום אחריות אישית וביכולת להדגים את האפשרות של כל אדם לעצב במידה זו או אחרת את עולמו.

חשוב לציין כי עמדה כזו, כמו העמדה הניטרלית, גם היא עמדה פוליטית. יש בה העדפה של ערכים מסוימים שמהן נגזרות השלכות ברמות הציבוריות והטיפוליות.
לדיבור, אם כן, ערך טיפולי רב, כפי שסבר פרויד. אולם, בעידן התקשורת הנוכחי, שבו לאנשים רבים ערוצים מגוונים להביע את עצמם, לדיבור אודות הדיבור ערך מיוחד - דיבור על מה שנאמר וכן דיבור על מה שלא נאמר או לא נאמר מפורשות. בתוך כך, הדיבור על השיח הפסיכותרפויטי עשוי להיות משאב יוצא דופן להתפתחות ולצמיחה עבור פסיכולוגים. הוא עשוי לפתוח פתח לשינויי צורה ולהסתגלות מהירה יותר לעולם שמשתנה במהירות. הוא אף עשוי להוות את ערכה המוסף ואת ייחודיותה של הפסיכולוגיה, הקוראת לעצור את שטף הדיבור ולהתבונן בו, "להפוך את הלא-מודע למודע", אם תרצו. כדי להיות מסוגלים לעשות זאת עבור אחרים, על הפסיכולוגים לפתח את השיח המטא-פסיכולוגי, את הדיבור אודות הפרקטיקה הטיפולית. אני סבור כי תשומת לב רבה צריכה להיות מופנית ל"טאבו האחרון" "Is Politics the Last Taboo in Psychoanalysis?", 2006)), כלומר ליחסה של הפסיכולוגיה לפוליטיקה. יחס זה כולל מידה רבה של התעלמות והכחשה ביחס להיבטים פוליטיים של הסבל האנושי (כולל לאפשרות כי לפסיכולוגים חלק ביצורו). במידה ותימשך נטייתם של פסיכולוגים ושל ארגונים פסיכולוגיים להתעלם מתהליכים ותופעות המתרחשות במרחב הציבורי-פוליטי, הם יהפכו בהכרח לאחראים או לשותפים. מדובר אמנם באחריות עקיפה, כזו שמובנה - ידעו ולא פעלו כדי למנוע, להביא לידי סיום או למזער נזקים. למעשה עמדה טיפולית וציבורית כזו מהווה עמידה מן הצד, שמאפשרת לעוולות, לנזקים ולסבל להמשיך ולהתקיים. כפי שמציין בר-און (Bar-on, 2001): "רק תחת תנאים מיוחדים, עם הכנה ו/או מזל יוצאי-דופן, מצליחים חלקינו לצאת מיד מן המצב הסביל והשכיח יותר, לתוך עמדה פעילה של עזרה לקורבנות (הופכים למצילים) ועצירת המחוללים (מעורבות בהתנגדות)" (עמ' 126). נשאלת השאלה, האם אין עמדה פעילה של הצלה וסיוע חלק מהגדרת המקצוע וזהותנו כמטפלים?
המתקפה האגרסיבית בעזה פגעה באופן בלתי מובחן בכל תושבי הרצועה. התקף הזעם הבלתי מרוסן הותיר קרוב למיליון וחצי בני אדם מוכי אבל, שטופי אימה, ובמחסור חמור. ההשלכות הפסיכולוגיות של מצב זה ברורות גם למי שאינם אנשי מקצוע (ולא כל שכן לאנשי בריאות הנפש). אני סבור כי מתפקידנו להתגייס ולסייע גם הפעם, עלינו לנקוט עמדה ברורה נגד שימוש באמצעים אלימים נגד אוכלוסיה אזרחית, ולפעול באופן שיקדם פתרון בלתי אלים של הסכסוך. זוהי אחריותנו המקצועית וזוהי תרומתנו לחברה בה אנו חיים.

מקורות:
לואיס-הרמן ג'. (1992). טראומה והחלמה. תל-אביב: עם-עובד.

פרויד ז. (1912). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (92-98). תל-אביב: עם-עובד, 2002.

פרויד ז. (1913). על פתיחת הטיפול. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (99-113). תל-אביב: עם עובד, 2002.

פרויד ז. (1919), דרכיה של התרפיה הפסיכואנליטית. בתוך הטיפול הפסיכואנליטי (135-129). תל-אביב: עם עובד, 2002.

פרויד ז. (1988). מבוא לפסיכואנליזה. תל-אביב: דביר.

פרויד ז. (2000). התרבות והדת. תל-אביב: ספריית פועלים.

שטיין י. (2003). החלילן מוינה: על פרויד ועל אחריות אישית. ירושלים: הוצאת כתר.

Aldarondo E. (Ed.) (2007). Advancing Social Justice through Clinical Practice. Lawrence Erlbaum Associates.

Aron A. and Corne S. (Eds.). (1996). Writings for a Liberation Psychology – Ignatio Martin-Baro. Cambridge, MA: Harvard University Press.

Bar-On D. (2001b). The Bystander in Relation to the Victim and to the Perpetrator: Today and during the Holocaust. Social justice research, 14 (2), 125-148.

Berman E. (2002). Beyond Analytic Anonymity: On the Political Involvement of Psychoanalysts and Psychotherapists in Israel. In J. Bunzel and B. Beit-Hallahmi (Eds.), Psychoanalysis, Identity and Ideology: Critical Essays on the Israeli/Palestine Case (pp. 177-200). Norwell. MA: Kluwer Academic Publishers.

Cocks, G. (1985). Psychotherapy in the Third Reich: The Goring Institute. New York, NY, Oxford University Press.

Fiske S. T. (1989). People's Reactions to Nuclear War: Implications fpr Psychologists. In Staub S. and Green P. (Eds.), Psychology and Social Responsibility: Facing Global Challenges (pp. 305-326). New York, NY: New York University Press.

Freud Z., Letter to Keren Hayessod (Dr. Chaim Koffler), February 26, 1930. Retrieved March 27th, 2004, from the "Freud Museum, London" website: http://www.freud.org.uk.

Hollander N. (1997). Love in a Time of Hate: Liberation Psychology in Latin America. New- Brunswick, NJ: Rutgers University Press.

Hollander N. (2006). Psychoanalysis and the Problem of Bystander in Times of Terror. In Layton L., Hollander N. C. and Gutwill S. (Eds.), Psychoanalysis, Class and Politics: Encounters in the Clinical Setting (pp. 154-165). New York, NY: Routledge.

Is Politics the Last Taboo in Psychoanalysis? (2006). In Layton L., Hollander N. C. and Gutwill S. (Eds.). Psychoanalysis, Class and Politics: Encounters in the Clinical Setting (pp. 166-194). New York, NY: Routledge.

Jacoby R. (1983). The Repression of Psychoanalysis: Otto Fenichel and the Political Freudians. Chicago, IL: The University of Chicago Press.

Jones L. (1998). The Question of Political Neutrality when Doing Psychological Work with Survivors of Political Violence. International journal of psychiatry, 10, 239-247.

Kaye J. (1998). Toward a Non-Regulative Praxis. In Parker I. (Ed.), Deconstructing psychotherapy (pp. 19-38). London: Sage.

Levine H., Jacobs D. and Rubin L. (Eds.). (1988). Psychoanalysis and the Nuclear Threat: Clinical and Theoretical Studies. Hillside, NJ: The Analytic Press.

Lipton S. D. (1979). The Advantages of Freud's Technique as Shown in his Analysis of the Rat Man. International Journal of Psychoanalysis, 58, 255-273.

McConnell S. C., Brown S. D., Ruffing J. N., Strupp J. K.' Duncan B. L., and Kurdek L. A. (1986). Psychologists' Attitudes and Activities Regarding Nuclear Arms. American Psychologist, 41, 725-727.

Morawski J. G. and Goldstein S. E. (1985). Psychology and Nuclear War: A Chapter in our Legacy of Social Responsibility. American psychologist, 40 (3), 276-284.

Parker I. (1998.). Deconstruction and Psychotherapy. In Parker I. (Ed.), Deconstructing Psychotherapy (pp. 1-18). London: Sage.

Proctor G., Copper M. and Sanders P. (Eds.) (2006). Politicizing the Person- Centred Approach. Ross on Wye, UK: PCCS Books.

Reykowski J. (1993). Resolving Large-Scale Political Conflict: The Case of the Round Table Negotiations in Poland. In Worchel S. and Simpson J. A. (Eds.), Conflict between People and Groups: Causes, Processes and Resolutions (pp. 214-232). Chicago, IL: Nelson-Hall Publishers.

Ritterman M. K. (1991). Hope under Siege: Terror and Family Support in Chile. Norwood, NJ: Ablex Publishing.

Staub E. (1989). The Evaluation of Bystanders, Germen Psychoanalysts, and Lessons for Today. Political Psychology, 10 (1), 39-52.

Staub S. and Green P. (1992). Introduction: Toward a Socially Responsible Psychology. In Staub S. and Green P. (Eds.), Psychology and Social Responsibility: Facing Global Challenges (pp. 3-14). New York, NY: New York University Press.

Totton N. (2000). Psychotherapy and Politics. London: Sage publications.

White R. (Ed.). (1986). Psychology and the Prevention of Nuclear War. New York, NY: New York University Press.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה