תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 31.12.08

עזה

למה ישראל נושאת באחריות הבלעדית למה שקורה בעזה?

מאמר הבהרה

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, עזה

המאמר "יום שבת האדום" על המלחמה הנוכחית בעזה, עורר להפתעתי גל של תגובות, בהן כאלה שהסתייגו מהטלת האחריות הבלעדית על ישראל. מובן שבמאמר קצר כמו זה שפורסם, לא ניתן להביא ניתוח מקיף ושלם למלחמה ששורשיה נמצאים הרחק בשנת 1967. משום כך נאלצתי מדי פעם להסתפק בקביעות כלליות, שיתכן והן דורשות הסבר יותר מפורט.
על פי הדעה הרווחת, בשנת 2005 ישראל נטשה את רצועת עזה, פינתה והחריבה את כל ההתנחלויות, ולמרות זאת החמאס הגביר את ירי הקסאמים על הדרום. לפיכך, מאחר וברור שפגיעה בריבונותה של מדינה דורשת תגובה, המבצע הנוכחי מוצדק, גם במחיר הרג ההמוני של בני אדם שרבים מהם חפים מפשע.

בנוסף, אלה המתנגדים לעמדתי, מנסים לציירה כאילו היא מסירה את כל האחריות משלטון החמאס, או משום שהוא מודרך על ידי שנאה לישראל "כישות כובשת", או בגלל שהפלסטינים מסכנים ואינם אחראים למעשיהם. עלי להבהיר, אם כן, שבהטלת האחריות הבלעדית על ישראל אין משום התעלמות מהשגיאות שעשה הצד השני. מאז שנת 1993, הפלסטינים עשו כל טעות אפשריות - הם הסכימו לחתום עם ישראל על הסכם שלום, שלא הבטיח להם מדינה עצמאית וגם לא פירוק ההתנחלויות; הם הקימו משטר מושחת אשר שיתף פעולה עם הכיבוש הישראלי, ואיבד את אמון העם לטובת תנועה דתית קיצונית, החמאס.

חמאס, הדוגלת במדינת הלכה ובקידוש השם למען מקום מובטח בגן העדן, פתחה במלחמת חורמה נגד ישראל. היא השתמשה במאבק המזוין ככלי להעלות את קרנה בקרב העם שאיבד כל תקוה, ובעיקר כדי להשתלט על הרשות הפלסטינית. חמאס רואה עצמה כחוד החנית של ה"סאחוה" (התעוררות) האסלאמית. השתלטותה על רצועת עזה אינה אלא צעד קטן במסע ארוך של תנועת האחים המוסלמים לכיבוש האזור כולו - ממצרים עד ירדן ומסוריה עד סעודיה. התנהגותם היהירה של מנהיגי חמאס, ושקוליהם האסטרטגים, נראים כאילו הם מודרכים על ידי שנאת היהודים, אבל האמת היא, שחמאס שונאת את המשטרים החילוניים הערבים ורואה בהם אויב מסוכן לא פחות ואולי אף יותר מאשר ישראל. ההפיכה שבצעה התנועה בעזה ביוני 2007 נגד הרשות הפלסטינית, מוכיחה זאת.

נשאלת השאלה, אם כך, למה להטיל על ישראל את האחריות הבלעדית? הסיבה פשוטה – יש לישראל אפשרות למנוע את מה שמתרחש בעזה, בזכות עוצמתה הכלכלית והצבאית, העולה לאין שיעור על זו של הרשות הפלסטינית. ככוח כובש, ישראל עשתה הכל כדי למנוע מהפלסטינים פיתוח והתקדמות. תחת שליטתה הדרדרה עזה למציאות בלתי אפשרית של עוני ופיגור שאנו חיים בה היום; מציאות ששוב אינה ניתנת לפתרון בכוח הזרוע.
ישראל השתמשה בהסכמי אוסלו כקרש קפיצה לחיזוק אחיזתה בגדה המערבית. בעוד היא מנהלת משא ומתן עם הפלסטינים, היא אפשרה הקמה חופשית של התנחלויות חדשות, הצבת מאחזים על כל גבעה, ובניה מאסיבית של שכונות סביב ירושלים, כדי לנתקה מהגדה המערבית. ללא כל התרעה, החליטה ישראל לזרוק אל מעבר למחסומים מאות אלפי פועלים פלסטינים שהועסקו בתחומה, ובכך הזניקה את שיעורי האבטלה ומימדי העוני של הפלסטינים לרמה של הגרועות במדינות העולם השלישי. במקביל היא ייבאה לכאן פועלים זרים בתנאי עבדות, כדי שיתפשו את מקומם של הפלסטינים. זאת ועוד, ישראל נתנה יד להקמת משטר מושחת בשטחים הכבושים, כי ראתה בכך אמצעי אידיאלי לשליטה במה שקורה שם.
המבנה הרעוע הזה קרס באירועי אוקטובר 2000 בעקבות סיורו הפרובוקטיבי של אריאל שרון במסגדים בירושלים. אותו שרון, בהיותו ראש ממשלה, החליט למוטט את הרשות הפלסטינית, ולהטיל מצור על ערפאת במוקאטעה. ואכן מותו של ערפאת הותיר את הרשות על הקרשים. אל החלל שנוצר חדרה בכל העוצמה תנועת חמאס, כשהיא סוללת את דרכה לשלטון על גבי פעולות התאבדות בלב הערים המרכזיות. התגובה הישראלית לכך הייתה בנייה של גדר ההפרדה, עוד הברקה מפוקפקת, שעד עכשיו מהווה מוקד מתמיד של עימותים. כאשר כל זה לא עזר, הגה שרון את הרעיון, הנמצא בלב הסכסוך הנוכחי - התנתקות חד צדדית.

כאן המקום לשאול - למה חד צדדית? למה לא השכילה ישראל לנצל את המהלך המשמעותי הזה, שגרם לקרע עמוק עם המתנחלים, כדי להגיע להסדר כולל עם הרשות הפלסטינית? האמת היא ששרון לא רצה לשאת ולתת על גורלה של הגדה המערבית וירושלים. הוא רצה להפטר מעזה, כדי לחזק את אחיזתו בגדה המערבית. ההתנתקות החד צדדית החלישה עוד יותר את אבו מאזן ותנועת הפתח, ובבחירות של שנת 2006 כבשה חמאס את הרוב בפרלמנט הפלסטיני. ההתנתקות מעזה, שזכתה לתמיכה מקיר לקיר של כל חברי הכנסת, כולל אלו של המפלגות הערביות, הייתה יריית הפתיחה של המלחמה הנוכחית. מי שיעין במאמרים שפורסמו ב"אתגר" באותה תקופה, ייווכח כי כבר אז התנגדנו בכל תוקף לתוכנית ההתנתקות, תוך ראיה נכונה של הנולד.

היום, לאחר שמוצו כל אותם מהלכים "גאוניים", מגיעה הממשלה למסקנה שאין עם מי לדבר. שנתיים שלמות היא מבזבזת בדיוני סרק עם אבו מאזן, בהם היא משרטט את דמותה של מדינה פלסטינית וירטואלית, כשכל מטרתה היא לדחוק את הקץ. לעקרות של השיחות יש כמובן הסבר שנשמע הגיוני - אבו מאזן חלש, החמאס שולט בכוח, ואין פרטנר אמיתי. אלא שאנחנו מתעקשים להמשיך ולשאול: מי נושא באחראיות העיקרית לכך?
כשאנחנו מעלים את נושא האחריות, איננו מתכוונים רק למה היה ניתן לעשות ולא נעשה בעבר. אנחנו שואלים גם - מה ניתן לעשות עכשיו ומיד, לפני שהטנקים פורצים את הגדרות וזורעים עוד הרס חסר תכלית. אנחנו תובעים מישראל להכריז באופן חד צדדי על התחייבות מפורשת לסגת מכל השטחים שנכבשו בשנת 1967, להודיע שתנהל משא ומתן עם כל גורם פלסטיני וערבי אשר מוכן ורוצה לשים קץ לסכסוך.
ברגע שתשמע הכרזה כזאת מצד ישראל, יאבד שלטון החמאס את התמיכה הציבורית שלו, אלא אם כן הוא ישנה את האסטרטגיה שלו מהקצה אל הקצה. הכרזה כזאת מצד ישראל תאפשר לפלסטינים לבחור הנהגה שתוסמך להכנס למשא ומתן לשלום. גדר ההפרדה תוסר, והיחסים המעוותים בין העמים, יהפכו ליחסי שכנות נורמאליים בין מדינות.

כל עוד ישראל לא מתחייבת לתכנית כזו; כל עוד היא מחזקת את אחיזתה בצורה זו או אחרת גם בגדה המערבית וגם בעזה; כל עוד היא שולטת במעברים ומונעת הקמת נמלי ים ואוויר; כל עוד השב"כ הישראלי מנהל בשלט רחוק את החיים שם, אין לה כל הצדקה מוסרית להלחם ולטבוח בפלסטינים. אין לה זכות להגן על רבונותה כאשר היא שוללת את הריבונות של העם השכן. ומה שיותר גרוע - הקזת הדם הזו היא לחינם. כל עוד יימשך הכיבוש תימשך ההתנגדות, זה טבעה של ההיסטוריה, וזה השיעור שממשלות ישראל מסרבות ללמוד.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"תגובה לשחר מקרית טבעון"

מאת פיליפ לוין
תל אביב
נשלח 15.01.09, 11:05

שלום שחר,
לצערי אני ממש לא יכול לשמוע את הטיעון של אין מקום לתושבי מדינת ישראל בתוך תחומי 67.
האם את חושבת שכל מה שדרומית לקרית מלאכי הוא לא ישראל ושאין אפשרות לחיות שם?
הטיעון שלך שאין מקום פיזית לשכן את תושבי ישראל שיחזרו לגבולות 67 הוא לא מעוגן בשום דבר ראלי. כאשר נדרש לבצע מהלך כזה אני מאמין שניתן יהיה למצוא פתרונות דיור. אני לא אכנס לחזון הפרחת הנגב של בן גוריון אבל היא אחת מן הדוגמאות שאפשר להעלות על מנת לפתור את מצוקת המגורים של המתנחלים השבים לגבולם.
לגבי סוגיית האבטלה, מהלך מדיני רחב היקף של התכנסות חזרה לגבולות 67 של מדינת ישראל הוא מהלך שידרוש פעילות כלכלית רחבת היקף של המדינה, הקמת מוסדות חינוך, איזורי תעשיה ומסחר, בנייה ושיכון, פיתוח תשתיות, על מנת לקלוט בצורה מיטבית את התושבים שחזרו להתגורר בישראל. פעילות כלכלית שכזאת למעשה מהווה פריחה כלכלית. את מסוגלת לתאר כמה עבודה תהיה על מנת להצליח במפעל של שיכון 300 אלך איש בהצלחה.
ולגבי הסעיף האחרון שלך שבו את מביעה את חוסר היכולת של ממשלת ישראל לעשות מהלך כזה. לצערי מהלך כזה נדרש מאיתנו ואין הוא קשור לאיזה ביצים יש לממשלה ואיזה אין. לצערי אם לא נעשה מהלך של נסיגה לגבולות 67 נשאר עם שתי ביצים שבורות.

"הכל נכון..."

מאת יוסי XXX
תל אביב
נשלח 03.01.09, 13:53

אבל איך בדיוק מסיימים את הכיבוש? איכשהו לא נראה לי שלבוא בתביעות ממדינת ישראל ישנה את המצב...

"אני בעמדתך . ודואגת להפיצה"

מאת דרורה דקל
קיבוץ כברי
נשלח 02.01.09, 20:36

תפוצת דבריך דרך המייל שלי זוכה לכעס רב אצל רבים, אבל אני חושבת כמוך ולכן אמשיך להעביר את הדברים .

"השאלה היא בכל זאת יותר בסיסית"

מאת שמואל
גוש דן
נשלח 01.01.09, 13:35

מכיוון שבעיניי אין כאן התייחסות לשאלה ששאלתי בתגובה למאמר הקודם, אני שם אותה שוב פה

והשאלה היא - מה הברירות האחרות? נכון שלפלסטינים מגיעים חיים הרבה יותר טובים, וגם לחלק גדול מהישראלים - בעיקר אלה שגרים בפריפריה שגם סובלת מירי אחת לכמה שנים וגם ממצב סוציו-אקונומי גרוע יותר מזה שבגוש דן. אבל מה הדרך להגיע לשם? האם מדינה פלסטינית על כל השטחים הכבושים היא הפתרון? איזו ערובה יש לנו שגם במדינה כזו לא ישלוט חמאס, או קבוצות עם אידיאולוגיה דומה? אז הקסאמים יגיעו לא רק לבאר שבע אלא לכל מקום בארץ, וזה יבואר את ישראל לתקוף כמו שהיא תוקפת עכשיו לא רק בעזה אלא בכל השטחים. ברור שישראל אחראית למצב בעזה ובגדה, ובין היתר היא אחראית גם להתגבשותו של חמאס שאותו עודדה כאופוזיציה לפתח. אבל מה אפשר לעשות עם זה עכשיו? כרגע יש מצב נתון שחלק גדול מהפלסטינים תומכים בחמאס ושואפים להשמדת ישראל ואולי גם להשמדת היהודים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחלק הזה לצבור עוד כוח ולאיים עליה. האם זה מצדיק הרג המוני כמו שמתבצע עכשיו בעזה? אני לא בטוח. אולי לא, ואולי כן - אם הרג כזה יכול למנוע הרג גדול פי כמה במקרה והמצב היה הפוך. האידיואולוגיה הדתית-מיסטית שיעקב בן אפרת מזכיר היא לא כזאת שאפשר לנהל עליה משא ומתן, וזאת הבעיה האמיתית. אם אפשר היה לדעת שהקמת מדינה פלסטינית ריבונית-באמת על כל השטחים הכבושים (ואני מוכן לתת להם עוד כמה אחוזים כבונוס ומחווה של רצון טוב) תביא לשקט - אז זה פיתרון. אבל כפי שנראה בשטח, גם זה לא יביא לסוף המלחמות פה, אלא רק ייתן לחמאס ודומיו נקודת פתיחה הרבה יותר טובה לסיבוב הבא.
הייתי שמח לקרוא את דבריו של בן אפרת ביחס לעניין הזה, כי עבורי, מישהו שבאופן עקרוני מוכן לפשרה, זה הופך את העקרון הזה ללא מעשי.

"לא משכנע"

מאת בועז
גני תקוה
נשלח 31.12.08, 21:06

ערבים רצחו ישראלים וביצעו פיגועים ומעשי חבלה הרבה לפני אותו "כיבוש". תנועת הפאתח הוקמה במאי 1964, שלוש שנים לפני
מלחמת ששת הימים ו"הכיבוש".

תנועה הפת"ח הוקמה בכווית ב-1959 על ידי קבוצה של פליטים פלסטינים שבראשם יאסר ערפאת, והתנועה זוהתה עם דוקטרינת המאבק המזויין שפיתחה נגד ישראל.

הפת"ח ביצעה את פעולתה המבצעית הראשונה נגד מטרות ישראליות בינואר 1965. ירושלים המזרחית היתה עדיין בידי ירדן. ישראל היתה נתונה בתוך גבולות צרים ומצומצמים - ועדיין היה מאבק מזויין ונסיון מתמיד לחבל ולפגוע בישראלים

"אני לא מסכימה,"

מאת שחר
קרית טבעון
נשלח 31.12.08, 20:05

הפתרון שאתה מציע הוא פיתרון לא ראלי, כמו ששמעון פרס אמר מה לעשות ילדים נולדים והם צריכים מקום לחיות בו. כמות האוכלוסיה בישראל גדלה מאז 1967 לכן אי אפשר להצטמצם לאותם גבולות. בנוסף מעשה כזה עלול לגרום לבעיות קשות בארץ, הוא מקפח ציבור שלם, ופוגע קשות בציבור אחר, הוא עלול למותת הרבה מהתשתיות בישראל ולהגביר את אחוז ההבטלה, וגם אם הבכול אפשר לטפל, לממשלה שלנו אין את הביצים לעשות פעולה כזאת.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה