תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

שוטף ומתמלא: 28.12.08

עזה

יום שבת האדום

מבצע בעזה שסופו המשך הכיבוש

מאת יעקב בן אפרת
מילות מפתח: בחירות, כיבוש, מען

המבצע הצבאי שיצא לדרך בשבת, 27.12.08, גבה כבר ביומו הראשון יותר ממאתיים קרבנות, והגשים בכך את ציפיותיה של דעת הקהל הישראלית. כבר ביום שישי נשמעו קריאות "עליהום" מטוריהם של כל העיתונאים המובילים, ובשבת אכן קבלו העזתים את מה שעם ישראל ייחל לו תקופה ארוכה. זה לא היה מבצע ספונטני, תגובה על ירי קסאמים ופצ"מרים על ישובי הנגב. במשך ששת חודשי התהדיה שחלפו, בעודה מזהירה מפני התעצמות והתחמשות החמאס, תכננה ישראל בדקדקנות את התקיפה, שתגבה מתושבי הרצועה מחיר גבוה ככל האפשר.

רשמית, נועד המבצע להחזיר את השקט לגבול עם עזה בתנאים נוחים לישראל. למעשה, ישראל מנסה להחזיר את חמאס לשולחן המו"מ במצרים, בתנאים שיהיו נוחים לרשות הפלסטינית בראשות אבו מאזן. חמאס, שלא "השכילה" לנצל את ששת חודשי החסד שניתנו לה כדי להגיע להסכם עם אבו מאזן, משלמת כעת את המחיר. הנהגת חמאס נדרשת לחתום על התחייבות להפסיק את ההתנגדות המזוינת, ולקבל את דרישות "הקוורטט" לגבי משא ומתן עם ישראל והכרה בלגיטימיות של הסכמי אוסלו. במלים אחרות, חמאס נדרשת לוותר על שליטתה בעזה ולהסכים להשתלב ברשות הפלסטינית כשותף זוטר.

הספירה לאחור החלה בנובמבר האחרון, כאשר חמאס דחתה את ההצעה המצרית, ולא הגיעה לפגישה המשותפת עם הרשות הפלסטינית בקהיר. טעות לראות במתקפה על עזה הצגת יחיד. ישראל תיאמה את צעדיה עם ירדן ומצרים, ואף זכתה בברכתו של אבו מאזן. תנועת האחים המוסלמים, אליה משתייכת חמאס, מהווה את האופוזיציה העיקרית למשטר המצרי, הירדני והפלסטיני, ומאיימת על יציבותם. אותה קואליציה ערבית-ישראלית שפעלה לפני שנתיים נגד חזבאללה בלבנון, שבה ומכה, בתמיכה גורפת של הבית הלבן. גם הפעם ישראל משמשת קבלן בצוע, שמשימתו להפטר מהאויב המשותף.

חמאס מצדה עשתה את כל הטעויות האפשריות. החל מההפיכה נגד אבו מאזן וההשתלטות על עזה, אשר גרמה להחרפת המצור הישראלי ולפגיעה באוכלוסיה האזרחית; ועד למאבק המזוין שהתנועה מנהלת נגד ישראל במטרה להחליש את הרשות הפלסטינית ולהשתלט עליה. חמאס רוצה הכרה בלגיטימיות של שלטונה בעזה, כדי להתחרות עם הרשות על השליטה בגדה המערבית. המשחק של חמאס הוא משחק כפול. מצד אחד היא השתתפה בתהליך הדמוקרטי של בחירות לרשות הפלסטינית, ואף נצחה; ומצד שני, היא פועלת להחליש את הרשות הפלסטינית, פרי הסכם אוסלו, בו היא מסרבת להכיר עד היום.

בנוסף, חאלד משעל, מנהיג התנועה, לא הסתפק בפתיחת חזית מול הרשות הפלסטינית וישראל. הוא גם התגרה במצרים, כאשר סירב לקבל את מסמך ההבנות שהגישה, ודרש מהמשטר המצרי לפתוח את מעבר רפיח, תוך פגיעה במחויבויותיו הבינ"ל. למעשה, תנועת חמאס חברה לאחים המוסלמים במצרים, ופתחה במסע הסתה נגד משטרו של מובארכ.

בשל כך, עזה עומדת היום בודדה מול העוצמה הצבאית הישראלית. ממקום מושבו בדמשק קורא משעל לאינתיפאדה שלישית, כאשר הפלסטינים עדיין לא התאוששו מהאינתיפאדה השנייה. חמאס היא תנועה תאבת שלטון, אבל העם עייף, מבולבל, ובעיקר מתוסכל. אבו מאזן מוכן לבלוע את כל הצפרדעים שמאכיל אותו פטרונו, אולמרט. חמאס מצדה שבויה בקונספציה דתית מיסטית, לפיה שלטונה הוא ביטוי לרצון אלוהי, והעולם הבא הוא חזות הכל.

תוך שלש דקות מתחילת המבצע, הותירה ישראל מאות הרוגים ופצועים, והרס עצום. לא קשה לתאר מה יקרה אחרי שלושה ימים, ואולי גם שלושה שבועות. מטרת ההרס שישראל זורעת, היא להחזיר את חמאס למציאות, ואם אפשר, לשקם את הכבוד הישראלי שנפגע בלבנון. מבחינה זו, אפשר להגדיר את מבצע "עופרת יצוקה" כמקצה תיקונים ל"מלחמת לבנון השנייה" על פי הנחיות ועדת וינוגרד. השאלה היא, מה מצבה האמיתי של ישראל. האם היא כל כך חזקה, כפי שהיא מנסה להוכיח באמצעות נהרות הדם שהיא מגירה בעזה? מה מעוללות תמונותיהן של הגופות המרוטשות המוטלות ברחבת בית הספר לשוטרים, וזעקות השבר של הנשים? כיצד הם משפיעים על הישראלים, שמנסים להגיע לנורמליות ולהפוך לחברה "שכיף לחיות בה"? איזה "כיף" יש במעשי הטבח האלה, החוזרים על עצמם בשידור מחזורי מצמרר כבר שישים שנה?

ישראל דורסת באופן שיטתי עם אחר, ומסרבת להפטר מהכיבוש. העם הפלסטיני איבד את כל זכויותיו, וחייו מתנהלים בין פוגרומים של מתנחלים, למחסומים צבאים, לסגרים וחומות הפרדה, ובעיקר, לעוני משווע. אהוד אולמרט הכריז (לאחר שהודח ולא קודם לכן) כי לא תהיה ברירה, אלא לסגת מכל השטחים הכבושים, כולל ירושלים. אם זו באמת עמדתו, הוא בזבז את כהונתו בשיחות סרק. העמדה שמיישמת ישראל בשטח היא הפוכה. לא נסוגים משום מקום, לא מפנים מאחזים, רוב המתנחלים נשארים וישארו בבתיהם, הצבא ימשיך לשלוט בגבול המזרחי, ועזה תמשיך לשקוע ביאושה.

מה שהופך את המבצע הצבאי האחרון לבלתי מוסרי ובלתי נסבל, היא העובדה שאין לו הצדקה מדינית. גם אם הנהגת חמאס תגיע בסופו של דבר לשולחן המו"מ, אין לישראל מה להציע לה. הקסאמים על שדרות הם תירוץ; ה"אין פרטנר" הוא תירוץ נוסף; והדיבורים על נכונות ישראלית להקים מדינה פלסטינית הם שקר וכזב. מכל אלה שואבת חמאס את כוחה. היא נבנית מחולשתה של הרשות הפלסטינית, מהעוני, ובעיקר מהעדר אופק מדיני.

ישראל היא שדרדרה את עזה למצבה הנוכחי. בהחלטתה הנמהרת "להתנתק" באופן חד צדדי, אחרי 40שנות כיבוש, היא הובילה להשתלטות חמאס. כל מה שקורה כרגע בעזה הוא אחריות ישראלית כמעט בלעדית. יתכן שהמבצע הזה ייגמר בהודנה "משופרת". יתכן שבקרוב נראה את הנהגת חמאס מגיעה לקהיר. אבל השקט הזה לא יביא לפתרון. כי איזה פתרון יכול להיות כאשר השטחים הכבושים שוקעים בשחיתות, עוני ויאוש? כמה זמן יקח עד שהשקט הזמני החדש יתחלף בעוד טבח המוני?

וכמה זמן תוכל החברה הישראלית לחיות עם הכיבוש ולסרב להכיר במציאות? כמה זמן יקח עד שהפערים החברתיים, השחיתות והקונפליקט ההולך ומסתבך ינחיתו עליה מכה, שעוצמתה קשה מאה מונים מהקסאמים הנורים מעזה? הבעיה העיקרית אינה חמאס אלא הקונצנזוס הלאומני על מפלגותיו השונות, שעודד את ממשלת המעבר לערוך עוד טבח בפלסטינים, שכל מטרתו להמשיך לא להחליט על שלום ולהשאיר את הכיבוש על כנו.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

תגובות קודמות

"השאלה היא הרבה יותר בסיסית"

מאת שמואל
גוש דן
נשלח 01.01.09, 13:29

והיא - מה הברירות האחרות? נכון שלפלסטינים מגיעים חיים הרבה יותר טובים, וגם לחלק גדול מהישראלים - בעיקר אלה שגרים בפריפריה שגם סובלת מירי אחת לכמה שנים וגם ממצב סוציו-אקונומי גרוע יותר מזה שבגוש דן. אבל מה הדרך להגיע לשם? האם מדינה פלסטינית על כל השטחים הכבושים היא הפתרון? איזו ערובה יש לנו שגם במדינה כזו לא ישלוט חמאס, או קבוצות עם אידיאולוגיה דומה? אז הקסאמים יגיעו לא רק לבאר שבע אלא לכל מקום בארץ, וזה יבואר את ישראל לתקוף כמו שהיא תוקפת עכשיו לא רק בעזה אלא בכל השטחים. ברור שישראל אחראית למצב בעזה ובגדה, ובין היתר היא אחראית גם להתגבשותו של חמאס שאותו עודדה כאופוזיציה לפתח. אבל מה אפשר לעשות עם זה עכשיו? כרגע יש מצב נתון שחלק גדול מהפלסטינים תומכים בחמאס ושואפים להשמדת ישראל ואולי גם להשמדת היהודים. ישראל לא יכולה להרשות לעצמה לחלק הזה לצבור עוד כוח ולאיים עליה. האם זה מצדיק הרג המוני כמו שמתבצע עכשיו בעזה? אני לא בטוח. אולי לא, ואולי כן - אם הרג כזה יכול למנוע הרג גדול פי כמה במקרה והמצב היה הפוך. האידיואולוגיה הדתית-מיסטית שיעקב בן אפרת מזכיר היא לא כזאת שאפשר לנהל עליה משא ומתן, וזאת הבעיה האמיתית. אם אפשר היה לדעת שהקמת מדינה פלסטינית ריבונית-באמת על כל השטחים הכבושים (ואני מוכן לתת להם עוד כמה אחוזים כבונוס ומחווה של רצון טוב) תביא לשקט - אז זה פיתרון. אבל כפי שנראה בשטח, גם זה לא יביא לסוף המלחמות פה, אלא רק ייתן לחמאס ודומיו נקודת פתיחה הרבה יותר טובה לסיבוב הבא.
הייתי שמח לקרוא את דבריו של בן אפרת ביחס לעניין הזה, כי עבורי, מישהו שבאופן עקרוני מוכן לפשרה, זה הופך את העקרון הזה ללא מעשי.

"אתה כותב יפה ואיפה הפתרון"

מאת אריה רחמים
תל-אביב
נשלח 31.12.08, 10:07

יש פיתרון לטרור העזתי
דווקא עכשיו צריך לקום באומץ ולומר את האמת: הטרור העזתי לא ייפסק כל עוד נהיה תקועים בתפיסה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו
עם יציאתו של צה"ל למבצע 'עופרת יצוקה' הבהירו דוברי הממשלה כי עכשיו הולכים עד הסוף והמטרה היא לסלק אחת ולתמיד את איום הטילים ופצצות-המרגמה. סביר להניח שאלה הצהרות-סרק, כי יש דרך אחת ויחידה להשיג את היעד הזה, אבל לא נראה שהממשלה מתכוונת לעשות זאת.
שאלתם את עצמכם מדוע אין טילים משוגרים מערי יהודה ושומרון? למה כמעט אינם יוצאים משם פיגועי-תופת? האם התושבים המתגוררים שם 'מתונים' יותר או אוהבי-ישראל גדולים יותר? ואולי הרשות הפלסטינית מונעת זאת? לא ולא. אין ירי טילים מיהודה ושומרון, כי צה"ל נמצא שם ופועל בחופשיות בערים ובכפרים. אין כמעט פיגועי טרור, כי כוחות הביטחון שלנו מפרקים את קיני הטרור בעודם באיבם.
אל תקנו את השקר שאנשי ה'חמאס' הם הרעים והרשות הפלסטינית מייצגת את הטובים. גל הטרור הנורא ששטף את הארץ אחרי אוסלו ואחרי קמפ-דייוויד-ב הופעל בהכוונתה ובחסותה של אותה רשות פלסטינית. לא הועילו לנו כל המחאות, האיומים והפעולות הנקודתיות. הטרור דוכא רק כאשר צה"ל יצא למבצע חומת מגן, ובמחיר יקר של הרוגים ופצועים החזיר לידיו את השליטה הביטחונית ביהודה ושומרון. מאז אנחנו נהנים משקט יחסי.
"לא יהיו קטיושות"
רצועת עזה נהפכה למעבדת טרור גדולה מיד עם יציאתנו משם. ירי הטילים לא החל עם עליית החמאס לשלטון, אלא לפני שמונה שנים, כאשר הרשות הפלסטינית שלטה שם. כל עוד היינו בתוך הרצועה ושלטנו על ציר פילדלפי עדיין יכולנו להגביל את הטרור ולמנוע ממנו להתעצם. עם ה'התנתקות' איבדנו יכולת זו לגמרי, ובמהרה הייתה הרצועה ל'חמאסטאן' ולזרוע של איראן על גבולנו הדרומי.
קשה לומר שהתהליך הזה היה בלתי-צפוי. רבים וטובים זעקו עד שגרונם ניחר, שזו תהיה תוצאת הסכמי אוסלו. באותם ימים נעשו מאמצים אדירים לפקוח את עיני העם. יהודים יקרים עמדו ברחובות והתחננו "אל תיתנו להם רובים". הופיעו עיתוני-הסברה שכותרתם: "קטיושות באשדוד". אבל מקהלת ה'שלום' השתיקה את כל המחאות וזלזלה בכל האזהרות. "לא יהיו קטיושות מעזה", הכריז ראש-הממשלה אז, והעם חשב שאם הוא אומר, הוא מן-הסתם יודע.
חסד עשה עמנו הקב"ה שהתהליך האומלל הזה לא הושלם ביהודה ושומרון. לוּ היינו יוצאים גם משם, הייתה כל הארץ מותקפת בטילים. לא רק שדרות, אשקלון, נתיבות, אשדוד ואופקים, אלא גם ירושלים, תל-אביב, בני-ברק, הרצליה, חולון, רחובות, כפר-סבא ונתניה. האזורים האלה נהנים משקט רק מפני ש'תהליך השלום' נעצר, תודה לה'.
ניסינו את שתי הדרכים
על מחוללי תהליך אוסלו אפשר להתאמץ וללמד זכות. אולי זו הייתה נאיביות מטופשת, תקווה ילדותית, אבל הם סברו שחובה לנסות ולבחון כל סיכוי לשלום. אך אחרי שכולנו רואים את תוצאות הניסוי הזה ואיזו שפיכות-דמים גרם ה'שלום', מי שממשיך בדרך הזאת כבר לא יוכל ליהנות מלימוד-הזכות. זה כבר ממש פשע לא-יכופר והפקרות שאין לה אח ורע.
דווקא עכשיו, כאשר תושבי הדרום סובלים וחיילי צה"ל מסכנים את חייהם בעקבות ההרפתקנות של חמש-עשרה השנים האחרונות, צריך לקום באומץ ולומר את האמת: הטרור העזתי לא ייפסק כל עוד נהיה תקועים בתפיסה שמישהו אחר יעשה את העבודה במקומנו.
לא הרשות הפלסטינית ולא כוח זר יילחמו בקיני הטרור. הדרך היחידה להבטיח את השקט והביטחון היא לעשות ברצועת עזה את מה שכוחות הביטחון שלנו עושים ביהודה ושומרון. אולי אין זה ה'שלום' המצופה, אבל הדרך הזאת נותנת חיים טובים הרבה יותר גם לנו וגם לערבים. ניסינו את שתי הדרכים והתוצאות ברורות.

"תודה , ושאלה"

מאת מיכל
גבעת יערים
נשלח 30.12.08, 10:28

חשוב לי לקרוא התבוננות מעמיקה כזו אל מה שקורה. תודה על כתיבתך! רוצה לבקש ממך פירוט והסבר נוסף על האמירה שלך: "כל מה שקורה כרגע בעזה הוא אחריות ישראלית כמעט בלעדית." על פניו נשמע אולי חזק מדי, ואם תוכל להדגים ולהסביר, זה יעזור לי לקבל או לדחות מתוך ידע. שוב תודה!

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה