רוח הרפאים של הפועלים הפלסטינים מרחפת מעל ישראל

מאת מיכל שורץ
מילות מפתח: אבטלה, זכויות עובדים, כיבוש

צילום: דני בן שמחון

בבחירה בין רעב, לבין הסתננות לישראל הכרוכה בסכנת תפיסה, התעללות, ומעצר, הפועלים הפלסטינים חסרי אישורי הכניסה בוחרים באפשרות השניה. רבים מהם מוצאים מחסה בכפרים הערבים, מוכי העוני, שבהם ניתן להשתכר רק בדוחק. זוהי כלכלת עולם שלישי שמצויה בשולי הכלכלה הישראלית. בכפר הערבי מעלימים מהם עין, מספקים להם מקלט ובכך אמנם מסתכנים אך גם מנצלים את כח העבודה הזול. (מאמר ראשון בסדרה)

סוגיית הפועלים הפלסטינים אשר נכנסים לעבוד בישראל ללא היתר מספקת תעסוקה למוסדותיה של מדינת ישראל ללא הרף. משרד הבטחון בונה את הגדרות, החומות והמחסומים; הצבא מוציא צווים האוסרים על כניסתם של הפועלים לישראל, וכן עורך מרדפים ומעצרים; מנהלת התאום והקישור (מת"ק) מנפיקה (ובעיקר מסרבת להנפיק) היתרי כניסה לישראל מתוקף הסכם אוסלו ב' (הסכם הבינים) על פי החלטות של הדרג המדיני, משרד הביטחון או הקבינט המדיני-ביטחוני*; אשר בתורו מחוקק מחוקק חוקים ותקנות נגד ה"מסתננים", נגד המסיעים, ונגד המעסיקים, ומחמיר את העונשים המוטלים עליהם; הצבא, המשטרה, משמר הגבול ושאר גורמי הבטחון רודפים אחרי הפועלים, עוצרים אותם, וגם מתעללים באלו שנתפסו ללא היתר. בתי המשפט שופטים, קונסים ושולחים למאסר. מבחינתם מדובר במחבלים. גורמי תכנון וכלכלה במשרד ראש הממשלה מנסים לתכנן כיצד להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת, כך, למשל הם מציעים לייקר את העבודה הפלסטינים ולהטיל הטלים וקנסות כדי להפוך את העסקתם לבלתי משתלמת. מבחינתם מדובר בפועלים זרים**.

לפי אמדן הבנק העולמי, בשנת 2005 שהו מדי יום בישראל בממוצע 18.600 פועלים ללא היתר. באותה שנה עצר משמר הגבול לבדו, מבלי להכליל את הצבא והמשטרה, 148,417 פלסטינים ללא היתר (חלקם נתפסו ושוחררו מספר פעמים). בשפה העברית הם מכונים "שוהים בלתי חוקיים" – שב""חים. בשימוש בשפה העברית אין מבחינים בין השהייה בישראל לבין השוהים עצמם והופכים אותם לבלתי חוקיים. בתרגום לערבית מצבם מדרדר עוד יותר, מכיוון שפירושה של המילה "שבח" בערבית הוא רוח רפאים.

גם השימוש בעברית מוכיח יצירתיות רבה. דו"ח של משטרת ישראל/מג"ב מה-25.7.07 מדווח על "תפוקות" מסוג חדש: "להלן תפוקת יחידות מגב במהלך השבוע: נתפסו 915 שב"חים, 771 הוחזרו מעבר לקו... תפוקת מג"ב במהלך סוף השבוע: נתפסו 70 שב"חים, 600 הוחזרו מעבר לקו...". הכותרת של דו"ח אחר מה-30.11.06 -"צדים שב"חים בטומקאר", מדווח בגאוה כי "הטומקאר הפך למעין "רכב צייד" בשל העובדה שמדי שבוע מסתננים לתחומי ישראל עשרות אלפי שוהים בלתי חוקיים. רק בסוף השבוע האחרון אותרו על ידי כוחות מג"ב 1,180 שוהים בלתי חוקיים פלסטינים, מתוכם 1,075 באזור הבירה ועטף (עוטף?) ירושלים."

ישראל מתנערת מאחריות

פעם, לפני הסכם אוסלו, בימי הכיבוש הישיר, מדינת ישראל, באמצעות המינהל האזרחי, היתה אחראית על פרנסתם, על חינוכם, על בריאותם ועל שלומם של הפלסטינים בשטחים הכבושים. (מה שלא הפריע לה להיות אחראית גם על הפקעת האדמות, בניית התנחלויות, מאסרים, ירי, והרג). כבר ב-14.7.1968 החליטה ועדת שרים לענייני כלכלה לאפשר לפלסטינים מהשטחים לבוא ולעבוד בישראל.*** ערי ישראל ומפעליה נבנו בידים עובדות של פלסטינים שהגיעו בעשרות אלפיהם מעזה ומהגדה, ואיש לא האמין שהסידור הזה ישתנה אי פעם.

האינטגרציה המלאה של עובדים פלסטינים בשוק העבודה הישראלי, סיפקה פרנסה לתושבי השטחים, וגם תאמה את האמנות הבינ"ל העוסקות במצב של כיבוש.***
כך, למשל, תקנה 43 לאמנת האג משנת 1907 מחייבת את ישראל להבטיח את "הסדר והחיים הציבוריים" בשטחים הנתונים לשליטתה. גם פסק דין של מאיר שמגר מ-5.4.1983 קבע כי "...הוחלט עוד עם ראשית כינונו של הממשל הצבאי, כי אין לקיים ניתוק בין הכלכלות... ניתוק כאמור היה פוגע באפשרות להחזיר את החיים לתקנם ומונע קיום אפקטיבי של החובה בדבר הבטחת החיים הציבוריים". (שם) יחד עם זאת היא גם העמיקה את תלותה של הכלכלה הפלסטינית בישראלית.

הסכמי אוסלו משנת 1993, ובייחוד אינתיפאדת אוקטובר אלפיים, שמו למצב זה קץ. הם ניסו לפתור שתי בעיות במכה אחת ולהתפטר בה בעת מהכיבוש הצבאי הישיר ותדמית הכובש, ומהצורך לדאוג לרווחת פלסטינים. הדאגה האחרונה הועברה לידי רשות פלסטינית שאמנם היו לה פרלמנט, דגל והמנון, אולם חסרו לה מטבע או תשתית כלכלית. זו היתה תפיסת עולם שלמה של הפרדה, שלא נבעה ישירות משיקולים בטחוניים, אולם קיבלה לגיטימציה מדעת הקהל הישראלית כתוצאה מהקצנת המאבק ובייחוד בעקבות הפיגועים. זו אותה דעת קהל שהכשירה באותו האופן בדיוק גם את בניית גדר ההפרדה.

הסכמי פריז, שטיפלו בצד הכלכלי של הסכמי אוסלו, איפשרו לישראל שליטה מוחלטת על הכלכלה הפלסטינית, עד כדי כך שישראל יכלה להגביל את מספר המכוניות שיותר לרשות הפלסטינית לייבא לתחומה. השליטה בכניסה וביציאה של סחורות ובני אדם לשטחי הרשות נשארה בידי ישראל; גבית המכס נשארה בידיה: הכספים נכנסו לחשבון בנק ישראלי, וישראל החליטה מתי לשחררם ומתי להחזיק בהם; השליטה במעברים היבשתיים כמו גם בשמים ובגבול הימי, נשארה בידי ישראל, שיכלה להטיל סגר מלא על שטח נתון ואף עשתה זאת. גם אספקת החשמל, המים והדלק, ואפילו הנפקת תעודות זהות לפלסטינים – כל אלו נשארו בידי ישראל.

במרץ 1993 הטילה ישראל על השטחים סגר כולל "עד להודעה חדשה", והתחילה להחליף את כח העבודה הפלסטיני בעובדים זרים. סגר זה מעולם לא הוסר רשמית, ומאז שנת 2000, ובייחוד מאז השתלטות חמאס על עזה בשנת 2006, אף הוחרף. עקב דרישות בירוקרטיות ושרירותיות כמו הוצאת כרטיס מגנטי ואישורי כניסה נהפכה הכניסה לישראל לכמעט בלתי אפשרית עבור תושבי הגדה ולבלתי אפשרית לחלוטין עבור תושבי עזה, שם נורה מייד מי שרק העז להתקרב לגדר.. ישראל נעלה את השטחים מאחורי חומה ובריח, והשליכה את המפתח.

מנהיגי המערב שיתפו פעולה עם האכזריות הזו. הם לא רק העניקו למשתתפי תהליך אוסלו פרסי נובל לשלום, אירופה אף מימנה את המנגנונים והשחיתויות של יצור הכלאיים המכונה הרשות הפלסטינית, וגם זרקה קצת סעד למקצת הרעבים. ליתר דאג חמאס באמצעות מפעלי הסעד שלו. הרשות וחמאס היו עסוקים כל אחד בשמירה על שלטונו. חמאס התנגד לעבודת פלסטינים בישראל, ולא נמנע מפעולות צבאיות שפגעו במעברים בצורה ישירה, או גרמו לסגירתם המוחלטת. האיגודים המקצועיים הפלסטינים אמנם שללו את המדיניות הישראלית כלפי העובדים הפלסטינים ודרשו לכבד את זכויותיהם אך ככלל, המנגנון של אבו מאזן הפגין אדישות לגורלם. הפועלים, שהיו ועודם הרוב המכריע של תושבי השטחים הכבושים, נשארו מחוץ לתחום.

בשנת 1999 ערב האינתיפאדה השניה, כ- 110 אלף פועלים פלסטינים, רבע מכח העבודה הפלסטיני בקירוב, עבדו בישראל. שיעור האבטלה בשטחים עמד על 10%. במסגרת תוכנית ההתנתקות משנת 2005, החליטה ישראל שמספר ההיתרים הניתנים לעובדים פלסטינים מהשטחים יופחת בהדרגה, עד שב-2008 תימנע כליל כניסתם לישראל. ואכן, בשנת 2006 היה מספר הפועלים הפלסטינים מהגדה שעבדו בישראל פחות מ-6000 בעוד שעזה נסגרה כמעט לחלוטין. שיעור האבטלה הרשמי עלה ל-24.2%, ואם לוקחים בחשבון את מי שנואשו מלחפש עבודה, שיעור חסרי העבודה הגיע ל-30%. בקרב צעירים בגילאי 20-24 הוא הגיע ל-38.7%.***

מה הפלא שהם חייבים לעבוד בישראל, ובמיוחד הצעירים? אין להם מקור פרנסה בשטחים. בבחירה בין רעב, לבין הסתננות לישראל הכרוכה בסכנת תפיסה, התעללות, ומעצר, הם בוחרים באפשרות השניה.

שדות הציד של אום אל-פחם

פגשנו אותם בכיכר הראשית "אל-מידאן" באום אל-פחם בשעת בוקר מוקדמת. בניסיון "לעשות את היומית שלהם" הם ממתינים על המדרכות ומזנקים אל כל רכב חולף.רובם צעירים, חלקם ילדים ממש, מקצתם מבוגרים, וניתן להבחין גם בשני דורות, אב לצד בנו. עשרות מצטרפים אליהם כל כמה דקות, ולפי טענתם, נמצאים בכפר בכל רגע נתון בין 500 ל-700 פועלים חסרי אישור כניסה. קלי רגלים, דרוכים תמיד לברוח מהמשטרה. לא כולם מצליחים. ב-1.7 דיווחה העיתונות כי 28 שב"חים נעצרו באום אל פחם בפשיטה משטרתית בלילה. יש לציין כי אותה תופעה נראית בכל הכפרים הערבים הגדולים בישראל, מרהט בדרום ועד כפר כנא בגליל, וכן, אפילו בערים היהודיות, למרות כל המכשולים.

רובם באים מאזור ג'נין. הם ישנים בהרים במרחק של שעה הליכה, או בבתים בלתי גמורים שהם משפצים. הם חוזרים הביתה פעם בחודש כי הנסיעה יקרה, לפחות 200 שקל לכל כוון, וגם מסוכנת. כדי להגיע לאום אל-פחם, הנמצאת במרחק חצי שעה נסיעה מהבית, הם נאלצים לנסוע לירושלים, לקפוץ מעל גדרות ולהסתכן. בירושלים הם נדחסים לתוך טרנזיט אטום בברזנטים, ללא אויר, אשר דוהר לתוך ישראל במהירות מקסימלית כדי לרוקן את "מטענו" הבלתי חוקי באחד מכפרי האזור. אחד הפועלים, מחמוד, סיפר לנו ששמע כי פועל מקבטיה שלא עמד במחנק ובצפיפות קיבל התקף לב ומת בדרך. הוא לא זכר מה היה שמו.

הפרנסה דלה. מאז ששערי ישראל נסגרו בפניהם, ומכיוון שבערים יהודיות הם בולטים ונתפסים בקלות, הם נאלצים לעבוד בעיקר בכפרים הערבים, שם קל להם יותר להיטמע. בכפרים שולט העוני, וניתן להשתכר בהם רק בדוחק. זוהי כלכלת עולם שלישי שנמצאת בשולי הכלכלה הישראלית, הם לא רשומים כפועלים, ואינם מקבלים תלושי משכורת, דבר שמאפשר להעסיקם בשכר נמוך משכר המינימום. ביום עבודה שנמשך 10-12 שעות משתכרים120-130 ₪.

בכפר הערבי מעלימים מהם עין, מספקים להם מקלט ובכך אמנם מסתכנים, אבל גם מנצלים את כח העבודה הזול. ויש גם מי שמעסיקים פועל פלסטיני ולא משלמים לו, כי הרי לא יעיז להתלונן במשטרה. על ביטוח רפואי או טיפול בתאונת עבודה אין מה לדבר. כשמישהו נפצע בעבודה, בדרך כלל מגרשים אותו מיד, לא משלמים לו, וכמובן לא מספקים לו טיפול רפואי. זה קרה לבחור אחד שנקטעה לו האצבע.

"כולנו פלסטינים" אומר מחמוד "אלא שלתושבי אום אל-פחם יש ת.ז. כחולה, ושלנו ירוקה. את שתיהן ישראל מנפיקה". הוא נתפס כבר 4 פעמים, ויתכן שבפעם הבאה שיתפס יעצר. בפעם האחרונה פשטו חיילי משמר הגבול מלווים בכלבים על מקום הלינה שלהם. כולם חטפו מכות וקללות. אבל אין לו ברירה, הגדר חסמה את הכניסה שלו לשטח של-11 אלף דונם שהיה בבעלותו, וכיום אין לו רשיון להכנס לאדמתו ולעבוד.

את מחמד בן ה-22 פגשנו עם אביו, חוסני. האב עובד בישראל מ-1976. מחמד נתפס כבר 4 פעמים, ויתכן שבפעם הבאה ישפט ויאסר. בפעמים הקודמות זרקו אותו אנשח מג"ב מעבר לגדר באזור סאלם לאחר שהחתימו אותו כי נכנס לישראל ללא היתר. הוא מיואש, ולא רואה לעצמו עתיד.

תייסיר, בן 49, עובד בישראל מגיל 15, ולדבריו "מכיר את חדרה כמו את כף היד שלו". הוא נמצא באום אל-פחם במקרה. למעשה הוא הלך לברר אצל עו"ד מה קרה עם צ'ק על סך 2000 שקל שחזר ממעביד יהודי, מלפני 7 שנים. ואולם, כשהגיע לעו"ד התברר שהלה נפטר. כדי לא לחזור לביתו עם ידים ריקות, הוא נשאר לעבוד כמה ימים באום אל-פחם, להחזיר לפחות את הוצאות הנסיעה. יש גם מעביד ממשירפה שחייב לו יום עבודה, ואשר איים עליו שיקרא למשטרה אם ינדנד לו.

מחמד בן 35, מטול כרם אינו יכול להפסיק לדבר על ילדיו הרעבים. מגיל 15 הוא עובד בישראל, אך לאחרונה נאלץ לעשות זאת ללא רשיון. יש לו 4 ילדים, שאחד מהם חולה וזקוק לטיפול מתמיד. הוא לא מצליח להביא להם אוכל, וגם לא לטפל בבנו החולה. לא נותנים לו רשיון עבודה, וגם לא מנמקים למה, על אף שאין לו או למישהו מבני משפחתו רקע בטחוני כלשהו. אם הוא מצליח לאסוף 700 שקל בחודש באום אל פחם הוא מרוצה. חייבים לו איזה 400-500 שקל על יומיים עבודה, אבל אין לו למי לפנות. הוא גם קצת פצוע ברגלו כי 3 ימים לפני שפגשנו אותו הוא נפל במהלך בריחה מהמשטרה,. מובן שלא קבל טיפול רפואי.

בכלל עניין תאונות עבודה הוא בעיה קשה, מספר מועתסם, בן 20, מג'נין. פעם, למשל, כשעבד בשיפוצים הוא נפל מקומה שניה , התגלגל דרך כל המדרגות ושבר את היד. בעל הבית לא רצה לטפל בו וגם לא הסכים לשלם לו. לכן חזר לגדה כדי לטפל בעצמו ונשאר שם עד שהחלים. עכשיו הוא סובל מאלרגיה בעור ובעינים בעקבות עבודתו בבית חרושת מקומי לחמוצים. הוא זקוק לטיפות עיניים ומשחה אך בעל הבית אינו מוכן להכיר בבעיה וודאי שלא לממן את הטיפול בה.

עיסא, בן 21, מכפר סאנור מיואש, הוא רווק ואינו יכול להתחתן והוא גם לא מאמין שיצליח להתחתן כיוון שאין לו כסף. הוא עבד ברמת החייל במסעדה עד שזו נסגרה לפני שנה. בעל הבית חייב לו 1350 שקל, ואין לו מושג איך להשיג אותם. פעם אחת נעצר וישב חודש באבו כביר, אבל לטענתו זה היה בסדר גמור לעומת הכלא בגדה, שבו ישב פעם בגלל תגרה. אתמול הוא נפצע בעבודה באגודל ידו הימנית. הוא עטף אותה בבד נקי, אבל היא עדיין נפוחה וכואבת, ואין מה לעשות. סה"כ חייבים לו כ-4000 שקל, יהודים וערבים, והוא מתייעץ אם אפשר להשיג אותם.

אנחנו יושבים בכיכר אל מידאן על המדרכה, הפועלים ממשיכים לזרום וגם הסיפורים. כל פועל והאנשים התלויים בו המחכים לשובו, כל פועל ומלחמת הקיום שלו. הסדר אוסלו לא לקח בחשבון את הפועלים האלו, ורק הרע את מצבם. לכן הוא נכשל. תנועות הפת"ח וחמאס אדישות לגורלם, והפועלים אינם רואים בהן את ההנהגה שלהם. אין להם הנהגה, ועד שלא תהיה להם, לא ישרור שלום באזור.

* דו"ח בצלם, כלא עזה, חופש התנועה מרצועת עזה ואליה ערב תכנית ההתנתקות, מאסר 2005.

** הועדה לעיצוב מדיניות בנושא עובדים לא ישראלים, בראשות צבי אקשטיין. משרד האוצר, 20.9.2007.

*** דו"ח בצלם, "מעבר לגבול החוקיות" פגיעה בכבודם, בגופם, ברכושם ובחייהם של פלסטינים השוהים בישראל ללא היתר". מארס 2007

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.