תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

עוד מאמרים מאת
טל בן צבי

עבד עאבדי, "ומא נסינא" (לא שכחנו)

שוטף ומתמלא: 14.09.08

תרבות

אוסאמה סעיד - פורש צילו למרחוק

אוסמה סעיד (1957), תושב נחף. חזר לארץ בשנת 1998 לאחר שהייה בת 16 שנים בגרמניה, שם סיים תואר ראשון ושני באוניברסיטה לאמנויות בברלין.


1983

במרכז התערוכה סדרה של ציורי נוף. נוף המתעד מעין יער, חורשה, או מטע מרובה גזעים שחורים, חסרי צמרת. כותרת התערוכה - "וַארִפ אל-טִ'ל" כלומר "פורש צילו למרחוק" - מעידה על מה שסומן כנעדר. מה שנמחק מציורי הנוף שלפני האסון. בנוסף, משמעותו של הפועל "וארפ" היא להתפשט. המילה "ט'ל" היא גם צל, גם מחסה וחסות, וגם פועל שפירושו נמשך, התמיד והוסיף לעשות.
במובן מסוים, כותרת התערוכה מעידה לא רק על מה שנעדר מציור הנוף, כלומר צמרת העץ המעניקה צל, מחסה וחסות, אלא גם על המוטיבציה האמנותית להתמיד ולהמשיך לסמן את העדרם של כל אלה.


2008

תחושת האסון חוזרת ברבים מציוריו. הגזע השחור, השרוף, חסר הצמרת, הוא עדות לחורבן ומסמן את כל מה שאבד. בחלק מהציורים מקצב הגזעים ואופיים מעיד על היותם מטע זיתים. מטע, מעצם היותו נטוע על ידי האדם, מעיד על נוכחות האדם בטבע, על היותם של גזעים אלה חלק מקהילה כפרית, מושא של עבודה חקלאית המניבה פרי ומגיבה למחזור החיים הכפרי של נטיעה ובציר, השקיה וגיזום. הגזע הוא עדות לקשר יומיומי שבין העץ לאדם.
דימוי הגזע הכרות חוזר בעבודותיו של סעיד משנות השמונים ועד היום. דימוי זה של הנוף הפלסטיני נטען שוב ושוב במשמעויות אמנותיות, תרבותיות ופוליטיות, הנובעות ממציאות מתמשכת של הפקעת אדמות. קשת המשמעויות יוצרת זיקה בין טראומות העבר ובין מציאות ההווה של המיעוט הפלסטיני בישראל. זהו ציור פוסט טראומתי, החוזר שוב ושוב אל זירת הפשע, אל הגזעים הכרותים, אל נוף הכפר הפלסטיני, ולו כדי למצוא היגיון באלימות הנראית על פני השטח.


1983-2008

במספר ציורים ישנה נוכחות סימבולית של דמות אדם. במרכזו של ציור נוף בו נראה יער בעל צמרות עצים בירוק עז, שתי דמויות עירומות: אחת עומדת, אוחזת את ראשה, יוצאת אל עבר גשר שחור, ולצידה יושבת דמות כפופה. ברגע היציאה מגן העדן האבוד, המטאפורי, הדמויות אינן נוגעות זו בזו ואינן מהוות משענת ותמיכה. הן מקיימות אבל אישי, אוטונומי ובודד. דמויות אלה, כגושי צבע שחור, זהות בחומריות ובצבעוניות לגזעי העץ השחורים. לדמויות אין פנים ואין זהות. הן ניצבות כמו רוח, כמו הגזע, עדות לנוכחות אנושית שאיננה עוד.

תוכן

הוספת.
תגובה חדשה.

שם השולח

כתובת דוא"ל

כותרת התגובה

תוכן

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה