שוטף ומתמלא: 27.05.08

שלטון ההון בציון

מאמר מערכת של גיליון CHALLENGE 109, מאי - יוני

"מה שמתרחש היום זו הנקמה של מרקס. מרקס לימד אותנו שאידיאולוגיות משמשות במקרים רבים כמבנה-על שמסווה מתחתיו את הלבה של האינטרסים האמיתיים. היום אין יותר מסווה. היום הממון מכריז על עצמו בריש גלי: אני אלוהיך ישראל" (מתוך ראיון עם עו"ד יעקב ויינרוט, "הארץ", מאי 2008)

דברים אלו לא נאמרו מפי אידיאליסט מרקסיסטי הוזה - אלא מפיו של עו"ד יעקב ויינרוט, אדם שעשה את הונו מהגנה על כמה מהפוליטיקאים המושחתים ביותר בישראל. ואכן, הוא צודק. אידיאולוגיות משמשות כמבנה-על שמסווה תחתיו את הליבה של האינטרסים האמיתיים. חבל שהיינו צריכים לעבור 60 שנים של מלחמות, שפיכות דמים ופליטוּת כדי להגיע למסקנה הזאת.

ציונים ותומכיה של מדינת ישראל טוענים שהמפעל הציוני הוקם כדי להוות בית לאומי לעם היהודי. אך מעשור לעשור אנו מגלים שלא עבור העם היהודי הוקם המפעל הזה, אלא עבור 19 משפחות שהיקף הכנסותיהן נאמד בסכום של 248 מיליארד שקל, שהוא 88% מהתקציב הממשלתי של ישראל. אותו תקציב שהפך מיליון וחצי מאזרחי המדינה לעניים ודרדר את רמת החינוך והרפואה לשפל שלא היה כדוגמתו. מדינת ישראל הפכה להיות מדינה אכזרית לא רק לענייה - אלא גם לעובדיה.

כך למשל בשנת 2006, עלות שכרם החודשי של כלל המנהלים בחברות הבורסאיות היתה גבוהה פי 49 משכר המינימום, ופי 22 מהשכר הממוצע. במקביל, מגמת גידול העוני בקרב שכירים נמשכת. ההצהרות על צמיחת הכלכלה הישראלית אולי נכונות, אך הצמיחה אינה מאוזנת. היא גבוהה מאוד בתחום ההיי-טק, המפרנס מעטים, וקטנה מאוד כשמדובר בתעשיות המסורתיות ובשירותים המפרנסים את רוב-רובו של הציבור. בשנת 2006, 36.7% מן העניים היו שכירים, ושיעור השכירים מתחת לקו העוני עמד על 18.8%. התהליך הזה לא התרחש מאליו. חוקים והחלטות ממשלתיות, שבשם השוק החופשי הגישו את הכלכלה הישראלית על מגש הכסף למשפחות ספורות, האיצו את התהליך. "אין יותר שלטון. ההון הוא השלטון", אמר ויינרוט. "ההון שולט בכל מרחבי ההוויה, הוא זורם בתוך כל הנימים הנסתרים של החברה".

אך אין זה סוף הסיפור. שהרי מרקס כבר לימד אותנו שההון כפוי טובה. כשהמדינה קטנה עליו, הוא מתפשט למחוזות זרים. וכך, אותן 19 משפחות השתמשו במדינה כדי להתעשר כאשר קיבלו מידיה נכסים מופרטים במחירי הפסד, ועתה הן מחליפות את הלאומיות הקטנה, הצרה, בקוסמופוליטיות. כך למשל, בין השנים 2001 ו-2006 ההשקעות הזרות בישראל גדלו פי שש, אך ההשקעות הישראליות בעולם גדלו פי שמונה. מרכז "אדווה", שהנתונים המופיעים במאמר זה לקוחים מדו"חותיו, מצטט בהקשר זה את נוחי דנקנר. כן, אחד מחברי מועדון 19 המשפחות. אני מאוד מאמין בישראל, ואני מאמין גדול בכלכלה הישראלית. עם זאת, ברור שההתפתחות שלנו צריכה להיות מעבר לים", הוא פסק. למי הוא מתכוון כשהוא אומר 'ההתפתחות שלנו'? ל-19 המשפחות כמובן. מה להן ולמובטלים, לעניים, למקבלי אבטחת ההכנסה? מה להן ולסכסוך הישראלי-פלסטיני? מה להן ולקסאמים? 60 שנה הן שיתפו פעולה עם השקר המדיני הישראלי, ועתה הגיע הזמן להמריא. נכון, ב-1993 נעשה ניסיון לרתום את הסכם אוסלו לנרטיב חדש של שלום ועסקים, אך המציאות העמידה בפני חברי 'מועדון ה-19' קשיים שלא מתפקידם לפתור. תפקידם לעשות רווחים לעצמם, לביתם. הרבה ומהר.

אלא ש-5.5 מיליון יהודים אינם יכולים לצאת לאפריקה כדי לשדוד יהלומים, לרומניה כדי לבנות מגדלים או לסין כדי לנצל עובדים מקומיים. הם נשארים כאן עם סכסוך שהולך ומתעצם ככל שעובר הזמן - ועם אותה הנהגה, פעם הליכוד, פעם העבודה ועכשיו קדימה, שמכרה את עצמה ל-19 המשפחות. הנהגה מושחתת וכוזבת, שמרוששת את אזרחיה בה בעת שהיא מתעללת בנתיניה הכבושים.

40 שנה, שני שליש מחייה של מדינת ישראל, היא מנהלת כיבוש של 3.5 מיליון פלסטינים. היו לה אינספור הזדמנויות להגיע להסכם שלום הוגן עם העם הפלסטיני, הקורבן הראשי של השקר הציוני, אבל אין בה את החוכמה וגדלות הנפש לעשות את הוויתורים הנדרשים. היא מתפארת עד לזרא ב'חזון הציוני', אך כשמדובר בשלום נעלם החזון ונותרים רק ספינים ושטיקים שמטרתם לאפשר להנהגה מושחתת להמשיך לשלוט ולהונות את יתר העולם. להשתמש במתנחלים, במיתוסים ובאבנים כתירוץ להמשך הכיבוש.

לא רחוק היום בו ישאלו הפלסטינים: בשביל מה להיפרד? הרי כבר לא נשאר בסיס להקים עליו מדינה. או אז ייכנס הסכסוך לשלב חדש ואזרחי ישראל ייאלצו להחליט: אפרטהייד או דמוקרטיה. אם הקונצנזוס הישראלי יבחר באפרטהייד, אזי ההנהגה תמשיך לשקרו, לנצלו ולרוששו כפי שהיא עושה היום. אם יבחר בדמוקרטיה ובהשלמה עם הפלסטינים, אזי לא יהיה עוד מקום לערכים הציוניים הכוזבים. אלה שמובילים את המזרח-התיכון למלחמה אחר מלחמה.