תנאי שימוש
Home גרסת הדפסה

גליון 21, מרץ 2007

פוליטיקה

לכאוס הפלסטיני חוקים משלו

מאת יונתן ב.א
מילות מפתח: כיבוש, עזה, ספרות

בספרו "עזה כמוות", שיצא לאור זמן קצר לאחר ההתנתקות, מתאר שלומי אלדר את חוויותיו מהתקופה בה שימש ככתב של ערוץ 10 בעזה תחת הכיבוש הישראלי. אחד מגיבורי הספר הוא ידידו הטוב, סופיאן אבו זיידה, מהפעילים הבולטים במשמרת הצעירה של ארגון הפתח. כמו בן דורו היותר מפורסם, מרואן ברגותי, אבו זיידה בילה שנים רבות בכלא הישראלי, ועוצב על ברכי אתוס המאבק לשחרור פלסטין. הוא היה שותף למנגנון החדש שצמח בשטחים בעקבות הסכם אוסלו, ואף שימש בתפקיד כפוי הטובה של השר לענייני אסירים בממשלת ערפאת.

באמצע האינתיפאדה השניה, החליט אבו זיידה, לנסוע לאנגליה להמשך לימודי הדוקטורט שלו. לדבריו, הוא מאס הן בישראל והן בשלטון המושחת של ארגונו. תהליך אוסלו התגלה כזיוף שהשפיל את המנהיגים הפלסטיניים, ואף גרם להם להיראות כשקרנים בעיני בני עמם. גם תנועת ההתנגדות (המוקוואמה) הסתאבה, כאשר חצתה את כל הקווים האדומים עם פעולות ההתאבדות.

על פניו, כפי שעולה מספרו של אלדר, מדובר במנהיג ישר דרך, שיצא בגלוי נגד "מושחתי תוניס", ולא היסס לבקר גם את ערפאת. דמות מקובלת על כל פלגי העם כולל חמאס. אבל, למרבה האירוניה, דווקא הוא שב לאחרונה לכותרות בנסיבות משפילות. ב-18 בדצמבר האחרון, הוא נחטף על ידי חמושים המזוהים עם חמאס, והוחזק בשבי כיממה. שלושה שבועות לאחר מכן, ב-11 בינואר השנה, הוא הותקף פעם נוספת על ידי אותם חמושים, וביתו פוצץ. מוחמד ע'ריב, חבר הנהגת פתח בעזה וחברו הטוב של אבו זיידה, הוצא להורג במשפט שדה.

"מי היה מאמין," שואל בכיר נוסף בפתח, סלים אבו ספייה, מפקד המעברים בעזה, "שחמאס תנסה לחסל דווקא את סופיאן, שנודע במאבקו הלאומי" (הארץ, 13.1.07). הבעיה היא, שלסופיאן יש חבר נוסף - מוחמד דחלאן, שנוא נפשו של חמאס. יש בעזה מי שסבורים, שאבו זיידה שילם את מחיר חברותו עם דחלאן. חמושי חמאס בסך הכל שלחו מסר ברור לחבריו של דחלאן - מי שקרוב אליו, דמו בראשו.

סיפורו של סופיאן אבו זיידה הוא, למעשה, סיפורו העצוב של ארגון הפתח. מאז הבחירות האחרונות לרשות, בינואר 2006, נלחם הפתח על חייו הפוליטיים בקרב דעת הקהל הפלסטינית. לואקום שהותירה הסתלקותו של ערפאת, נכנס היום דחלאן, כמי שמנהיג את הקרב מול חמאס. בעוד אבו מאזן מדשדש בשדה הפוליטי, בונה לעצמו מוחמד דחלאן, בן עזה, שידע עליות ומורדות בחייו הציבוריים, את מעמדו כמנהיג הרחוב הפלסטיני. ביום השנה הארבעים ושתיים ליסוד הפתח, שחל ב-7 בינואר, הוא הצליח לארגן עצרת בה השתתפו למעלה ממאה אלף איש באצטדיון אל-ירמוך שבעזה. מפגן כוח שכמוהו לא ידעה התנועה זמן רב.

העם הפלסטיני משקיף בעייפות ובדאגה בקטל ההדדי שמתנהל מולו בין כוחותיהם החמושים של מנגנוני שני הצדדים. ההתגייסות ההמונית לעצרת בעזה משקפת יותר מכל את התחושה העממית שהגיעו מים עד נפש. דחלאן, הנואם המרכזי בעצרת, ניצל את האווירה האנטי-שיעית בעקבות הוצאתו להורג של סדאם חוסיין במהלךחג הקורבן, כדי להתגרות בחמאס. עם תמונותיו של איסמעיל הנייה אוחז בידו של מחמוד אחמדינג'אד בעת ביקורו האחרון באיראן, לא היה צריך הרבה כדי שדחלאן יגזור את הקופון.

לדם הרע שזורם בין דחלאן לחמאס יש היסטוריה ארוכה. לפני עשור, כאשר הרשות הפלסטינית ניסתה לבנות את עצמה כשותפה בציר האמריקאי-ישראלי, עשתה חמאס הכל על מנת להכשילה. פיגועי ההתאבדות, שהגיעו לשיאם בשנת 1996, נועדו לטרפד את הציר הפוליטי שעמד מאחורי הסכמי אוסלו: פתח, ישראל, ארצות הברית, ולזנב במאוכזבי פתח, דוגמת מרואן ברגותי, כדי לבסס ציר פוליטי חדש של אחדות לאומית פלסטינית נגד ישראל. בסופו של דבר, בשל חולשת הרשות, והרבה בזכות צרות העין של ישראל, קרם הציר החדש עור וגידים בדמות האינתיפאדה השניה. יש לציין שדחלאן מעולם לא מילא בו כל תפקיד. מאז ומתמיד הוא דבק במחנה המתון, הפרו-אמריקאי של אבו מאזן.

ממלחמה נגד ישראל למלחמה פנימית על השלטון

ההיסטוריה היתלה בחמאס. כניסתה לזירה המדינית במערכת הבחירות האחרונה, פירקה את ציר האחדות הפנים-פלסטיני שהיא עצמה טוותה. בכך נסתם הגולל על האינתיפאדה הפלסטינית השניה, שמיצתה את עצמה. עמדה רווחת היא, שחמאס לא התכוונה באמת לזכות ברוב בבחירות. הנהגת התנועה היתה שמחה לתפקד כאופוזיציה משפיעה. אולם, לאחר שזכתה ברוב גורף, והקימה את הממשלה, כל נסיגה מהשלטון תפגע במעמדה של התנועה בעתיד.

המלכוד הפלסטיני נראה בערך כך: ארגון הפתח, שנהנה מתמיכת הקהילה הבינלאומית, אינו זוכה בתמיכת העם; תנועת חמאס, שזוכה בתמיכת העם, מוחרמת על ידי הקהילה הבינלאומית, שסגרה בפניה את ברז המענקים. יש לשים לב שזהו אינו מלכוד יציב אלא דינאמי, שנתון לשינויים מהירים. העם כועס היום על שני הצדדים - על חמאס שדבקה בעמדות קיצוניות בלתי מציאותיות, ועל פתח המושחת שלא תיקן את דרכיו. למעשה הוא היה רוצה לראות בהקמתה של ממשלת אחדות לאומית, אלא שגם לחמאס וגם לפתח יש קשיים אדירים להגיע להסכמה. לכל צד יש "תנאים" מקדימים.

אבו מאזן מתנה את שיתוף הפעולה עם חמאס בכך שהאחרונה תקבל את תנאי הקווארטט: הכרה בישראל, הכרה בהסכמים שנחתמו בין ישראל לרשות, וזניחת ההתנגדות המזוינת. הקהילה הבינלאומית, לרבות מצרים סעודיה וירדן, דורשת מחמאס להתפרק מהאידאולוגיה שלה. אבו מאזן רואה בכך שעת כושר להחזיר עטרה ליושנה, ואת תנועתו לראשות הממשלה. אבו מאזן מאמין שהזמן פועל לטובתו.

ומה באשר לחמאס? מאז חטיפת החייל הישראלי, גלעד שליט, הפגין ח'אלד משעל, מנהיג התנועה היושב בדמשק, התנהגות שחצנית ויהירה. היום הוא מנסה להתקפל מעמדותיו בצורה מכובדת, מבלי להתקמט. באחד מראיונותיו האחרונים לרשת לווין ערבית, הוא הצהיר שהוא מקבל את ישראל כעובדה קיימת במזרח התיכון, אך לא יכיר בה עד שלא תיסוג מכל השטחים שנכבשו ב-67.

עם הגב לקיר חזרה חמאס למגרש הביתי והמוכר של המאבק המזוין, שמתנהל בסמטאות מחנות הפליטים של עזה. אלא שמאבק דמים זה, עלול להתברר כפרפורי הגסיסה של חמאס הישנה, שבו היא מפגינה בפני כל את חוסר בשלותה לנהל מערכת פוליטית בתנאים הנוכחיים של אמברגו מדיני-כלכלי. כמו פתח לפניה גם תנועת החמאס עלולה להמאיס עצמה על העם. חמאס ניצבת בפני דילמה בעלת מימדים אידאולוגיים: אם תאות לחזור אל מאחורי הקלעים, ולתת לפתח להיות חלון הראווה של הפוליטיקה הפלסטינית, היא תכיר למעשה בישראל כשותף למשא ומתן מדיני. זאת הסיבה להיסוסים, לדחיות הרבות, ולכפל המילים.

בעוד הזירה הפלסטינית הפנימית מתבוססת באלימותה ואילמותה, ונעדרת אג'נדה מאוחדת, יכולות ישראל וארה"ב להמשיך לשדר את אותה התנהגות רדודה וחסרת אחריות. שרות החוץ ציפי לבני וקונדוליסה רייס, יכולות לצחקק להנאתן, ולמחזר תסריטי-שלום ישנים ונבובים. המתכון למדינה הפלסטינית הזמנית, מבחינתן, כבר מוכן. גבול כבר יש - הגדר חסכה את ההתלבטות הזאת; נשיא כבר יש - אבו מאזן ודחלאן מפגינים עמידה איתנה מול האופוזיציה האסלאמית; וזמן להרוג יש ויש, עד שלהי 2008, אז יתחלף השלטון בארה"ב. אלא שבאזורנו זחיחות דעת יתרה היא מסוכנת. עיין ערך האינתיפאדה השלישית.

Home גרסת הדפסה חזרה למעלה