גליון 24, פברואר 2008

נשים ערביות ונשים מזרחיות בשוק העבודה – כרוניקה של עוני ידוע מראש

נור, אישה ערביה, וליאת , אישה מזרחית, תושבות יפו, תרות אחר עבודה שתוכל לפרנס אותן ואת משפחתן. החיפוש אחר מקום עבודה, שנמשך חודשים ארוכים, הוא קריירה בפני עצמה, כשכל דחיה היא עוד נדבך ברגשות התסכול שלהן ובמצוקתן הרגשית.

כשסף הקבלה למקומות עבודה הוא מוצא יהודי חף ממבטא כלשהו, בגרות מלאה מתיכון עיוני, הופעה יצוגית, שירות צבאי, עברית כשפת אם, אזור מגורים, ועוד חסמים נראים או שקופים, לשתיהן יש מן המשותף. שוק העבודה מציב רף בלתי אפשרי ומיישם מדיניות כלכלית ותעסוקתית גזענית בחסות המדינה.

השתתפותן של נשים בשוק העבודה הישראלי זוכה חדשות לבקרים להתייחסות תקשורתית, סטטיסטית ומחקרית, וניכר כי כל מי שלבה חפץ תוכל להשתלב בכל עבודה, אם רק תראה תעודות המוכיחות את השכלתה, יכולותיה וכישוריה. אשליה זו משכיחה את העובדה העגומה, כי בתחתית סולם השכר נמצאות נשים ערביות ומזרחיות. שתי קבוצות מיעוט אלה נאבקות בשוק עבודה מפלה, אם כי מצבן של נשים ערביות כבנות מיעוט לאומי פלסטיני בישראל, קשה יותר.

בפני נשים אלו עומדים גורמים רבים המקשים עליהן להשתלב בשוק העבודה. חלק מהגורמים משותפים לשתי הקבוצות. ברית האחיות בין נשים ערביות ונשים מזרחיות נוכחת, מתועדת ונלמדת בשיח הפמיניסטי המזרחי בישראל. בין האישה הערביה ובין האישה המזרחית קיים דמיון בהיבטים התרבותיים, הכוללים זיקה למסורת, והלשוניים. כמו כן, נשים משתי הקבוצות חוות דיכוי ואפליה בשוק העבודה.

נשים ערביות מסומנות על פי רוב על ידי שמן ושם משפחתן, אזור מגוריהן, לבושן, המבטא שלהן וצבע עורן. גם נשים מזרחיות מסומנות באמצעות החלוקות האלו, אם כי פחות מנשים ערביות. לעתים נדירות הן אינן מסומנות כלל. סימון זה מקשה עליהן פי כמה להשתלב בשוק עבודה גזעני, המביט מבעד לעיניו הלבנות וממדר את אלו שאינן/ם נראות/ים כמותו. על נשים ערביות מופעלת סגרגציה תעסוקתית, ויש סטטיסטיקה מיוחדת בנוגע למספרן הזעום בשוק העבודה. נשים מזרחיות כלולות בסטטיסטיקות הנוגעות לכלל הנשים היהודיות - ישראליות בשוק העבודה. בנקודה זו דווקא מצבן של נשים ערביות טוב יותר, משום שיש להן נראות מבחינה מספרית. הנשים המזרחיות, לעומת זאת, נותרות שקופות, ואינן מוצאות את עצמן במדורים כלכליים בעיתונים המכריזים על מספר הנשים בדירקטוריונים, בהנהלת חברות ובהיי-טק, ששם שילובן הוא זניח.

רבות מהנשים הערביות מתגוררות בישובים המרוחקים מהערים הגדולות ומהישובים הסמוכים להן. המיעוט באמצעי התחבורה הוא אבן נגף בדרכן להשתלבות במקומות עבודה. קשיי התניידות אלו מונעים מהנשים אפשרות לעבוד במרוחק ממקום מגוריהן, וכך נחסמת בפניהן האפשרות להתקדם מבחינה כלכלית.

כמו כן, היצע מוגבל של מקומות עבודה בסביבתן הקרובה, גורם לעתים לניצול כוח העבודה שלהן, לתשלום מועט, וכן לעיסוק שאינו הולם את השכלתן. מחסור בסניפי שירות התעסוקה בערים הערביות ומחסור במסגרות לטיפול בילדים קטנים (בייחוד בישובים הקטנים) מקשים אף הם.

גורם נוסף המקשה על נשים אלו להשתלב במקום עבודה הן תשתיות החינוך, המעודדות נשים ערביות ונשים מזרחיות (בעיקר כאלה המתגוררות בשכונות עוני) ללמוד רק מקצועות נשיים מסורתיים דוגמת פקידות, ספרות, תפירה או טיפול בילדים. הסללה מקצועית זו מבטיחה כי נשים אלו לא יוכלו להשתלב בשוק עבודה המתקדם בקצב הסילון, שוק טכנולוגי וממוחשב שמותיר אותן מאחור, בעבודות שמשכורתן נמוכה ותנאי העבודה בהן ירודים.
נשים ערביות משכילות מוצאות בדרך כלל עבודה במגזר הציבורי הערבי המקומי, או בעמותות החורתות על דגלן עיסוק בסכסוך הפלסטיני-ישראלי והיהודי-ערבי. כלומר, גם בפני נשים שהצליחו לרכוש השכלה עומד היצע תעסוקתי דל.

כוונתנו במאמר זה לא היתה לסקור את כל הגורמים המקשים על נשים ערביות ונשים מזרחיות להשתלב בשוק העבודה, אלא להביא דוגמאות חיות מהשטח. מעבודתנו המשותפת ביפו ובדרום תל אביב. בעבודתנו אנו נתקלות בנשים עובדות שהן עדיין עניות, וכן בנשים המפוטרות מעבודתן מדי שנה ושוב מוחזרות אליה, וזאת רק כדי למנוע מהן תנאים סוציאליים וקביעות בעבודה. נתקלנו בנשים ששלחו קורות חיים בהן מופיעים אזור מגוריהן, שמן הפרטי ושם משפחתן, ולא נענו. כששלחו שוב את קורות החיים, וצירפו פרטים פיקטיביים, קיבלו זימון לראיון. נתקלנו בנשים ערביות מוסלמיות דתיות שהתקשו להתקבל למקום עבודה בשל כיסוי הראש (החיג'אב). קושי זה מוכר בשוק עבודה סלקטיבי, המחייב קוד לבוש ספציפי ונוקשה וקיים בו חשש מפני דתיותה המוסלמית של האשה.

במבטן של נשים אלו אנו מזהות את תחושת חוסר האונים מול המציאות המפלה שכה מושרשת בחברה הישראלית. אנו נתקלות בנשים צעירות שנמנעות מראש להיכנס למערכה שעבורן היא ג'ונגל שבו רק החזק שורד, ולפתח קריירה. נשים אלו מסתפקות בעבודות שאינן תואמות את יכולותיהן, אינן מקדמות אותן בסולם השכר והיוקרה, ובו בזמן משאירות אותן חשופות לקבלנים ולבעלי חברות כוח אדם המנצלים מציאות אכזרית זו.
הנשים שאנחנו פוגשות הן נשים שקולן אינו נשמע. הן חיות בגטו ומוצאות לעצמן עבודות בתוך הקהילות (בעיקר הערביות) שאינן משופעות גם ככה במקומות תעסוקה הולמים לנשים, והן הופכות מטרה נוחה לניצול. נשים אלה הן חסרות רשת קשרים ונעדרות הון אישי, אין להן קשרים בעולם העסקים, הן לא מכירות חברים מהמילואים והעוני שלהן זועק לשמים.
נשים מזרחיות הנעדרות תודעה חברתית-מזרחית ופוליטית לא תמיד חשות קרבה לנשים ערביות ומתכחשות למוצאן הערבי, עקב הצורך שלהן (מבחינה היסטורית, החל משנות החמישים ואף קודם) לבחור בין יהדותן ובין ערביותן. בחירתן, לעיתים, בימין הפוליטי – ימין שמפלה גם אותן עצמן – מהווה חיץ בינן לבין נשים וגברים ערבים. כך גם נשים ערביות נעדרות תודעה חברתית-פוליטית, שבחירתן בימין שמרני דתי, הקורא להן לשוב למטבח ולהמשיך לקיים אורח חיים פטריארכלי, אינו מועיל להן במאומה. על שתי הקבוצות להתאחד אל מול הממסד הגזעני, לדעת מי הן השותפות האמיתיות שלהן ולקיים ביניהן קשרי דיאלוג.
לסיום, הזכות לקיום בכבוד, למימוש עצמי ולשוויון צריכה לעמוד לנגד עיניהם של קובעי המדיניות, שממהרים להפעיל חוקים כגון איסור עישון במקומות ציבוריים, אך נרדמים בשמירה בכל הנוגע לזכויותיהן של נשים.

נטלי ברוך – מנהלת פרוייקט "נשים יוצרות חברה של שלום" בתנועת אחותי – למען נשים בישראל (מיסודן של נשים פמיניסטיות מזרחיות), פעילה ב"קשת הדמוקרטית המזרחית", פעילה פמיניסטית וחברתית, פעילת שלום ומנחת קורסים להכנה לעולם העבודה, יזמות עסקית והעצמת נשים.

ספא יונס – תושבת יפו, מייסדת ומנהלת עמותת "ערוס אלבחאר לאשה" ביפו הפועלת למען העצמה השכלתית, תעסוקתית, חברתית ופמיניסטית לנשים ביפו, בעלת תואר שני בעבודה סוציאלית בהתמחות נשים ומגדר מאוניברסיטת תל-אביב.