גרסת הדפסהחוזרות להיאבק על הלחם
יום האישה, מרץ 2008
מאת 
מיכל שורץ
מילות מפתח: איגוד מקצועי, נשים, פועלים
קרן ענבי, המלקטות, 2008
ביום האישה השנה אנחנו מציינות את הנסיגה במצבן החברתי והכלכלי של אותן נשים החיות בשולי החברה הישראלית. ערביות, מזרחיות, מהגרות, חד הוריות, עובדות ניקיון, פרי-לנסריות, מלצריות, ואפילו מורות ומרצות, נהיות יותר עניות, והמרחק בינן ובין המיעוט השבע והעשיר הולך וגדל. יותר ויותר נשים נבלעות בשנים האחרונות אל תוך השוליים הרעבתניים.
ביום האישה אנחנו רוצות להזכיר שנשים מכלות את כוחותיהן במרדף יומיומי אחרי מקום עבודה קבוע, ובחיפוש אחר קצת יציבות. נשים מתקיימות מעבודות זמניות, נודדות בין חברות כח האדם. שכר המינימום הפך לשכר מקסימום, המחירים עולים, הסובסידיות והקצבאות קוצצו.
אם יש נושא שיש עליו קונצנזוס בין אולמרט, פרס, נתניהו ופישר זאת הכלכלה הניאו ליברלית המשרתת את העשירים, ומתעלמת מכל שאר שכבות החברה. כאשר הממשלות מקטינות את מצבת העובדים שלהן, הן מקבלות ציון גבוה מהבנק הבינלאומי. גם המשקיעים אוהבים ממשלות ששולחות נשים לעבוד אצל קבלני משנה. כאשר ממשלות מקטינות את ההוצאות על החינוך והבריאות, והופכות אותם לעסק מסחרי, הן נחשבות לרציניות ואחראיות. ראינו כיצד הקשיח אולמרט את ליבו בשביתת המורים, שרובן, כידוע מורות.
אולמרט (וגם ברק/ביבי/פישר) אינו רואה את עצמו מחוייב לדאוג לנו למקומות עבודה. להפך. מה שמעניין אותו זה לא לחרוג מהתקציב. כאשר הוא נותן שוב ושוב אור ירוק ליבא עובדים ועובדות חסרי זכויות מארצות עוד יותר עניות, הנאלצים לעבוד בתנאים של ניצול בלתי נתפס, הוא נותן סובסידיה מוסווית לחקלאים, לחברות כח האדם לקבלנים ולחברות הבניה, וחוסם את הדרך בפני נשים חסרות מקצוע. ועדיין לא הזכרנו את סגירת מפעלי הטכסטיל שסיפקו פרנסה לאלפי נשים. בעולם כולו נהוג לסבסד את החקלאות, את החינוך את הבריאות, אבל לא בבית ספרם הניאו-ליברלי של אולמרט ומוריו מהבית הלבן.
רנא בשארה, דיוקן עצמי, טחב על נחושת, 2007
כל הנשים נפגעות, אך הנשים הערביות נפגעות קשה מכולן. הן אלו שעבדו בחקלאות ובטכסטיל, ובני משפחותיהן עבדו בבניין. כל הענפים האלה נשלטים היום על ידי עובדים זרים או עובדי קבלן, במה שקרוי "הכלכלה החדשה". סקר שפירסם משרד התמ"ת בינואר האחרון, חושף כי פער השכר בין נשים יהודיות לערביות עומד על 47%. מה הפלא שרק 17% מהנשים הערביות עובדות, שיותר ממחצית המשפחות הערביות חיה מתחת לקו העוני, וששני ילדים ערבים מתוך שלושה הם עניים?
הנתונים האלה אינם לקוחים מאחת המדינות השכנות, אלא מתרחשים כאן ועכשיו, ביפו, בכפר קרע, בג'סר אל-זרקא ובכפר מנדא. העדר מקומות עבודה, תשתיות, תחבורה, גני ילדים, לצד הפקעת קרקעות וקודים מסורתיים, גרמו מאז ומתמיד להשתתפות נמוכה של נשים ערביות בכח העבודה. אולם כיום גם נשים שעבדו בעבר, נאלצות לשבת בבית כאשר מספר המועסקות הערביות נמצא בנסיגה.
העוני וההסתגרות מאונס של נשים ערביות גורמים לתסכול, ומחזקים את הקיצוניות הדתית. כל מה שקשור לערכים מערביים, כולל יציאת נשים לעבוד, השכלה ושוויון זכויות נתפש כאיום. אם ענבי השפע אינם מיועדים להן, חזקה עליהם שהם חמוצים. התסכול שגרם להתפרצות האינתיפאדה באוקטובר 2000, דווקא בריכוזים העניים ביותר, לא נעלם והוא ממשיך לבעבע מתחת לפני השטח.
הנסיון של מען מראה, כי בכל מקום שיש אפשרות לעבוד בשכר הוגן על פי החוק, נשים ערביות מתדפקות על הדלת ומבקשות עבודה. אלא שמדיניות הממשלה מציבה בפניהן מכשולים. לדוגמא, גל הקור האחרון, שפגע בחקלאות, הביא לפיטוריהן של רוב עובדות מען. החקלאים יקבלו פיצוי על הנזקים שנגרמו להם. את העובדות שאיבדו מקור פרנסה אין מי שיפצה.
הנשים הערביות שהצטרפו למען הן נשים שלא משלימות עם כך שנגזר עליהן לשבת בבית ולהישאר עניות. על אף העבודה הקשה, העונתית והזמנית, הן נחושות להרויח את לחמן ביושר. הן חברות ב"פורום הנשים של מען" שם הן מתמודדות על מעמדן בבית ובחברה, ולומדות סולידריות נשית ומעמדית מהי. חלקן עוברות הכשרה איגוד מקצועית, במטרה להפוך לכח פעיל בבניה של איגוד מקצועי חדש.
ב-8 במרץ, יום האישה הבינלאומי, מביאות הנשים הערביות חברות מען, זו השנה השניה, את תביעותיהן אל רחובותיה של תל אביב. הן קוראות לכל גבר ואישה, יהודים וערבים, מזרחיים ומהגרים, לצרף כוחות, ולהאבק יחדיו למען מדיניות כלכלית אחרת, נגד העוני, בעד זכויות הנשים העובדות, ולעתיד יציב וטוב יותר.
תוכן
הוספת.
תגובה חדשה.
