שוטף ומתמלא: 31.01.08

עזה מתבוססת באופל ובאפלה

מאמר מערכת של מגזין אל סאבר, פברואר 2008

ההתנתקות של שרון מרצועת עזה נועדה להנציח את השליטה הישראלית על הגדה המערבית, ולשחרר את ישראל מהאחריות האזרחית על 1.5 מיליון פליטים עניים כבושים. חמאס מצדה, העדיפה להציג את ההתנתקות כניצחון של דרך ההתנגדות (המוקאוומה), כאשר היא מסמנת את עניי עזה כבסיס פוליטי מתאים ליישום שלטונה האיסלאמי. ההתנתקות יצרה ואקום פוליטי, שנוצל על ידי חמאס כדי לבסס את שלטונה בעזה, תוך שימוש מושכל ב"נצחונה" ובתבוסתנות של הרשות הפלסטינית המושחתת. הניצחון של חמאס בבחירות לפרלמנט, והקמת הממשלה האיסלאמית הראשונה בפלסטין ואולי בכל העולם הערבי, יחד עם נפילתם המחודשת של טילי הקסאם בשדרות, הוכיחו את הכישלון של ההתנתקות החד צדדית.

לאחר שנה של מצור על ממשלת אסמאעיל הניה הראשונה, הושגה, בחסות סעודית, הרכבת ממשלה משותפת עם פתח בהתאם להסכם מכה. ואולם, תנועת פתח ביצעה הפיכה נגד ההסכם. חמאס הזדרזה לבצע הפיכת נגד, תוך גירוש הרשות הפלסטינית מרצועת עזה ופרישת שליטתה המוחלטת עליה. התוצאה הפוליטית היתה פילוג העם הפלסטיני לשתי רשויות, אחת בגדה המערבית והשניה בעזה, דבר שהקל על ישראל להדק את המצור על עזה ועל ממשלת חמאס, הפעם בגיבוי של הפתח והרשות של אבו מאזן.

חמאס בתגובה הרימה את הסיסמא "לא נכיר בישראל", והגבירה את ההפגזות על שדרות, בנסיון למנוע כל התקדמות במשא ומתן בין ישראל ואבו מאזן, ובשאיפה לשבור את המצור שנכפה עליה ולהשיג הכרה בלגיטימיות של ההפיכה שבצעה.
התגובה הישראלית היתה כרגיל ברוטאלית וללא אבחנה, במטרה לאלץ את תושבי הרצועה, באמצעות הרג והרעבה, להפנות את כעסם כלפי ממשלת הניה, ולהפילה. חמאס, שנלחצה לפינה צרה ביותר, רצתה למנוע את התפרצות הכעס נגדה, ונקטה בצעד יוצא דופן. היא עמדה מאחורי הפלת גדר הברזל המפרידה בין עזה למצרים, ופתיחת מעבר להמוני האזרחים שהתגודדו בכניסה לסיני, כדי להצטייד במצרכים בסיסיים כמו קמח ודלק.

מצרים לא רוצה לקחת אחריות על תושבי עזה, אחריות ממנה התחמקה ישראל. משום כך היא מיהרה להתקשר לכל הצדדים המעורבים - ארה"ב, ישראל, הרשות הפלסטינית – ואף נאלצה להתקשר לחמאס, כדי למזער את המשבר. כולם מבינים שהבלגאן במעברים לא יכול להימשך, ושהדרך היחידה לצאת מהמשבר היא על ידי הסכם מחודש שיחלק את השליטה בהם. ואולם, הפתרון אינו פשוט, חמאס רוצה הסדר במעברים שישים קץ למצור, ואילו אבו מאזן רוצה להכפיף את כל הגבולות לשליטתו שלו. ישראל מצדה, לא רוצה לראות את חמאס, לא במעברים ולא בשום מקום אחר, ופירוש הדבר שהמשבר יימשך.

הפתרון יכול היה להיות פשוט ביותר אם היו מציבים את השיקולים האנושיים מעל לשיקולים אחרים, ואולם, לצערנו, השיקולים הפוליטיים הם הקובעים. הברירות הפוליטיות קשות: אם תשיג ישראל שביתת נשק עם חמאס ותסיר מעליה את המצור, יהווה הדבר מכה קשה לרשות של אבו מאזן, דבר שנוגד את האינטרס של ישראל. אם תסוג חמאס מעמדתה הקיצונית הנוקשה, ותכיר ברשות ובהסכמים שנחתמו עם ישראל, יחשב הדבר לתבוסה ולויתור על דרך ההתנגדות, שמהווה את בסיס קיומה. אחדות בין אבו מאזן וחמאס אינה באה בחשבון משום שמשמעותה הכרה בהפיכה של חמאס, וקבלת קיומן של שתי רשויות פלסטיניות נפרדות, כאשר חמאס אינה מוכנה לפרק את כוחותיה המיוחדים ("ועדות ההתנגדות העממית"), ומתנגדת לחזרתם לרצועה של אישים מהפתח דוגמת מחמד דחלאן.

תושבי עזה הפכו מזמן לכלי במשחק השחמט הפוליטי שמשחקים בהם ישראל, אבו מאזן וחמאס. המחיר הוא מוות, עוני ורעב. אף אחד אינו מתעניין בסבל ובגורל של העם, שהפך, מאז שובה של הרשות הפלסטינית, לקורבן של שחיתות, סגר ואבטלה, וכעת גם של הפילוג ההרסני המאיים על עצם קיומו.

ישראל נושאת במלוא האחריות למה שקורה ברצועת עזה, והיא הסיבה העיקרית למשבר ההומניטרי. ואולם, אי אפשר לנקות את ההנהגה הפלסטינית על חלקיה השונים מאחריות. ישראל משלמת ותמשיך לשלם מחיר עצום בגלל סרובה להכיר בזכויות הפלסטיניות ולסיים את הכיבוש. ואולם, ההנהגות שמנצלות את המצב לטובת האינטרסים הצרים שלהן, יהיו אלה "לאומיים" או "איסלאמיים", יצטרכו גם הן לתת את הדין בפני העם, שזכאי, כמו יתר העמים הערבים, להנהגה אחרת שתדאג לאינטרסים שלו. האסון האמיתי הוא הפילוג הפנימי שקורע את העם הזה, וחושף אותו לפעולות הנפשעות ביותר של הכיבוש.