גרסת הדפסהעוד מאמרים מאת
יוסי וולפסון
עזה - המלחמה הכלכלית
מתוך הגיליון החדש של אתגר שיתפרסם בקרוב
מאת 
יוסי וולפסון
מילות מפתח: זכויות אדם, כיבוש, עזה
צילומים: ויסאם נסאר, עזה חורף 2008
גבר פלסטיני מוכר בחנותו בעיר עזה הנצורה, 21 בינואר 2008.
מה שהיה בעבר רטוריקה פופוליסטית ומדיניות צבאית, הפך לעמדה הרשמית של מדינת ישראל בבית-המשפט. כבר לא משקרים, כבר לא מתפלפלים - המלחמה היא נגד האוכלוסיה הפלסטינית.
עד כה, לא היה לפרקליטות המדינה האומץ להודות במפורש בבית-המשפט, שמדובר בצעדים שתכליתם לפגוע באוכלוסיה האזרחית. בדיונים על חומת ההפרדה, על סגרים וכתרים, על הריסות בתים או על צעדי דיכוי קולקטיביים אחרים - תמיד נמצאו טענות ביטחוניות מפולפלות, שהצדיקו את המהלך במסגרת "המאבק בטרור". הפגיעה באוכלוסיה הוצגה כתוצאת לוואי מצערת.
אולם, בעתירתם של ארגוני זכויות אדם נגד צמצום אספקת החשמל והדלק לעזה, נחצה הרוביקון. העתירה הוגשה ב-28.10.2007 כשבמרכזה הטענה, שצמצום האספקה לעזה, מהווה ענישה קולקטיבית אסורה. המדינה לא ניסתה לטעון שמדובר בצורך צבאי. היא גם לא ניסתה להיתלות ברצון להשבית את יצור טילי הקסאם. פרקליטות המדינה הכריזה, ללא כחל וסרק, כי מטרתה המרכזית של הפעולה היא לפגוע בכלכלת עזה ובחיים התקינים של אוכלוסייתה, כאמצעי לחץ פוליטי על החמאס. את סגירת עורקי החיים של כמיליון וחצי אזרחי עזה מתארת המדינה כ"מלחמה כלכלית".
פלסטינים בוחנים מכונית הרוסה לאחר תקיפה אוירית ישראלית בעזה, 16 בינואר, 2008.
עקרון יסוד של דיני המלחמה הוא האבחנה בין אוכלוסיה אזרחית לבין הכוחות המזויינים של כל הצדדים המעורבים. אחת המטרות המרכזיות של דיני המלחמה היא להוציא את האוכלוסיה האזרחית משדה הקרב, ולמזער את הפגיעה ההרסנית באוכלוסיה האזרחית שנלווית לכל המלחמות. פרקליטות המדינה אינה כופרת בעקרון האבחנה, אך מגבילה אותו רק לפעולות צבאיות ממש. ב"מלחמה כלכלית", לגישתה, עיקרון זה איננו חל. איזה אבסורד! אסור להפציץ מפעל אזרחי, אך מותר להוציאו מכלל פעולה ע"י חסימת נתיבי היבוא של חומרי הגלם. אסור לפגוע בתחנת כוח המשרתת את האוכלוסיה האזרחית, אך מותר להפסיק את אספקת החשמל לאותה אוכלוסיה...
ישראל ממשיכה להפוך את המשפט ההומניטארי על ראשו. הוראות שונות במשפט הבינלאומי מסדירות את נושא האספקה לאוכלוסיה האזרחית בזמן מלחמה. זאת, כדי למנוע משבר הומניטארי חריף. ישראל מצטטת את ההוראות הללו, ומפרשת אותן כמתירות לה לנקוט בפעולות יזומות, שתכליתן פגיעה באזרחים, ודרדור האוכלוסיה במכוון, אל מעבר לאותו סף בלתי נסבל.
ילדי עזה בצעדת נרות כנגד הקיצוצים החמורים באספקת הדלק שהובילו גם להפסקות חשמל בעיר עזה, 21 בינואר 2008.
מהו הסף הזה מבחינת ישראל? המצור על עזה נמשך ברמות שונות כבר שנים. מאז קיץ 2007הופסקה העברת הסחורות לרצועה, למעט חריגים בודדים של משלוחי מזון בסיסיים, תרופות ומכשור רפואי, ואספקה מצומצמת של גז לבישול, דלק וחשמל. מעבר הסחורות בקרני, שפעל בצורה משובשת ומוגבלת עוד קודם, נסגר באופן מוחלט. הקוד המשמש יבוא מחו"ל לרצועה נמחק ממחשבי המכס. אספקת הדלקים (למעט גז לבישול), קוצצה מבלי שבית-המשפט יתערב בכך.
מרבית מפעלי התעשיה בעזה מושבתים בשל מחסור בחומרי גלם ובחלקי חילוף. אספקת המים והחשמל לאוכלוסיה נעשית לסירוגין. חלק גדול מהשירותים החיוניים (מפעלי מים וביוב, בתי-חולים) פועלים כבר שנה וחצי (מאז ההפצצה הישראלית על תחנת הכוח של עזה) בסיוע גנרטורים המיועדים לשעת חירום. בהיעדר חלקי חילוף, התשתיות הולכות ונשחקות, וגוברת הסכנה לאסונות, כמו זה שנגרם עם הצפת הביוב בבית להיה בשנה שעברה.
לפי נתונים מקיץ 2007, לפני הקצנת הצעדים הישראלים, 87% מתושבי הרצועה חיים מתחת לקו העוני, שהוגדר כ-2.4 דולר ליום. 85% מהם תלויים לחלוטין בסיוע של תוכנית המזון העולמית. המחסור החמור במוצרי יסוד הורגש כבר אז, ומחירי המזון עלו בעשרות אחוזים. אבל לגישת המדינה, אספקת הסחורות הקיימת היום, היא מעל ומעבר למה שהיא מחויבת אליו. אספקת החשמל והדלקים היא אף כפולה מהדרוש.
הסף ההומניטארי, שהמדינה נמנעת מלחצות אותו, מחייב לאפשר תנועת אמבולנסים ומשאיות אספקה, תחבורה ציבורית מינימאלית, ולא הרבה מעבר להפעלה של בתי-חולים באמצעות גנרטורים. המדינה הבטיחה, שצעדיה שקולים ומחושבים, ושהיא תמשיך לנטר את המצב בעזה, כדי לוודא שלא יגיע למה שייחשב בעיניה כמשבר הומניטארי.
למרבה החרפה, מתברר כי למוסדות המדינה האמונים על יישום המדיניות בעזה, אין שום נתונים ממשיים על האופן שצמצום אספקת החשמל לעזה, ישפיע על אוכלוסיית הרצועה. בית-המשפט דרש לקבל נתונים בעניינים אלה, ורק אז התברר, כי לא רק שהמדינה אינה יכולה לספק נתונים מלאים ועדכניים, אלא שהנתונים החלקיים שנמסרו קודם לכן היו מוטעים בבסיסם.
אחת הטענות שהעלתה המדינה בפני בית-המשפט, היתה שיש לה הזכות לבחור עם מי לנהל סחר בינלאומי. לטענתה, צמצום אספקת החשמל לעזה, אינו שונה מהותית מהפסקת מכירת יהלומים לבלגיה. בטענה זו מובלעת תפיסה מתחסדת, לפיה, מאז פירקה ישראל את ההתנחלויות ואחרוני הבסיסים הצבאיים ברצועה, בקיץ 2005, אין לה אחריות למתרחש שם.
מקריאת תגובת המדינה, נראה כאילו עזה היא מדינת אויב עצמאית הנמצאת בעימות עם ישראל, בדומה ליחסים ששררו בין אנגליה לגרמניה בזמן מלחמות העולם. כאילו לא הפציצה ישראל את תחנת הכוח הפלסטינית בעזה, בקיץ 2006, והגבירה על ידי כך את התלות של הרצועה באספקת חשמל מישראל – אותה אספקה שהיום היא מבקשת לקצץ. כאילו אין ישראל ממשיכה לשלוט בכל מעברי הגבול לרצועה; כאילו אין היא שולטת בשמי הרצועה, וממשיכה להטיס בהם את מטוסי הקרב שלה תוך מניעת כל תנועה אווירית אחרת; כאילו אין ישראל מחזיקה בשליטה על מימיה וחופיה של הרצועה ומונעת הקמת נמל ים עצמאי בעזה.
התלות הכלכלית של רצועת עזה בישראל היא תוצאה של מדיניות ישראלית מכוונת, במשך עשרות שנות כיבוש. ישראל הקפידה למנוע את צמיחתן של תשתיות כלכליות משמעותיות שיתחרו בשוק הישראלי. היא פיתחה את התלות של הרצועה בחשמל ישראלי ובדלקים המסופקים באמצעות ישראל. היא הפכה את תושבי עזה לכוח עבודה זול בשירות המשק הישראלי – קודם באמצעות כניסת פועלים לישראל, ולאחר מכן באמצעות העסקתם באזור התעשיה ארז. המשק הישראלי גם נהנה מהתלות של העזתים בסחורות ישראליות. מגדלי הפירות והירקות בישראל היו בין המוחים הבולטים נגד סגירת מעבר קרני לסחורות. לפי פרסומים בקיץ 2007, כרבע מתוצרת הפירות הישראלית משווקת לשטחים, וסגירת מחסום קרני הביאה להשמדת תוצרת חקלאית ולירידת מחירים של ירקות ופירות בישראל. צמצום אספקת הדלק פגע גם בהכנסותיה של חברת דור-אלון, חברת האנרגיה הישראלית בעלת הזיכיון למכירת דלק לשטחי רצועת עזה.
משפחתו של עמר אל-יזגי אבלים בהלוויתו בעיר עזה, 16 בינואר 2008. התקפה אווירית ישראלית הרגה שלושה אזרחים, ובהם נער, בלב רצועת עזה, ביום שבו נמנה מספר ההרוגים הגבוה ביותר מזה שנה. הקורבנות – נער בן 13, אביו ודודו - נהרגו כשטיל פגע במכוניתם במהלך נסיעה.
שינוי הקונספט בנוגע לרצועת עזה אינו לגמרי עקבי. עוד בתקופת הסכמי אוסלו, בעת שיצחק רבין הכריז שהוא היה מעדיף שעזה תטבע בים, התמידה ישראל לראות בעזה מקור נוח לניצול כלכלי. גם בימים אלה, בהם ישראל מוותרת על חלק ניכר מפוטנציאל הניצול של תושבי הרצועה – ככוח עבודה זול וכצרכנים שבויים – היא ממשיכה לנצל את משאבי הטבע שלה.
במקביל לדיון על אספקת אנרגיה לרצועה, דן בית-המשפט העליון בעתירה אחרת שעניינה אספקת אנרגיה בכיוון ההפוך: מהרצועה לישראל. באותה עתירה מתקוטטות ביניהן שתי קבוצות תאגידיות על הזיכיון לשאוב גז טבעי ממאגר המצוי במדף היבשתי מול חופי עזה. הגז שיישאב מיועד לצרכי המשק הישראלי. איש מהשופטים שדנו בעתירה לא מצא לנכון להזכיר לעותרים ולמדינה, שישראל התנתקה מרצועת עזה וסיימה את הכיבוש שם. באותה מידה גם לא עלתה התהייה באיזו זכות מתכוונת ישראל לבזוז את מאגרי הגז של הרצועה, בניגוד להוראות המשפט הבינלאומי האוסר לנצל את אוצרות הטבע של שטח כבוש לתועלתה של המדינה הכובשת.
לא ניתן להתעלם מקווי הדמיון בין מדיניות ישראל בעזה ובדרום לבנון. גם בלבנון השתמשה ישראל באוכלוסיה ככוח עבודה וכצרכנים עבור המשק הישראלי (אם כי במידה פחותה). שם כונה הגבול "הגדר הטובה", והשטח הכבוש "רצועת הביטחון", ממנו נסוגה ישראל חד צדדית בשנת 2000. האינטרס הישראלי לשלוט במים שמגיעים מדרום לבנון, מזכיר את האינטרס הישראלי לנצל את הגז העזתי. ההתקפה על לבנון בשנת 2006 מזכירה את המצב הנוכחי בעזה. גם בלבנון כמו בעזה התברר לישראל כי אין פיתרון צבאי לאיום של טילים המוחזקים בידי כוחות מיליציה. גם שם דחתה ישראל כל אפשרות למשא ומתן עם חיזבאללה. כשנקטה ישראל במהלך צבאי, נחשפה עוד יותר חולשתה הצבאית והחברתית.
בשני המקרים בחרה ישראל בדרך של התקפה חסרת אבחנה על אזרחים, ללא חשיפת חייליה לסכנה. המטרה היתה להשמיד את התשתית הכלכלית ולדרדר את האוכלוסיה האזרחית לתנאי חיים פרימיטיביים. האשליה, שהפגיעה באזרחים תוביל ליתרונות פוליטיים התבדתה בלבנון, כפי שהיא מתבדה בעזה. הבריונות הישראלית כלפי אזרחים אינה אלא ביטוי של חולשה. אולם, את מחיר הבריונות הזו לא ישלמו הגנרלים והפוליטיקאים שמנהיגים אותה, אלא ציבור האזרחים משני צדי הגדר.
תשובת בג"צ
הדס להב
בראשית דצמבר 2007, בעקבות עתירה לבג"ץ של 10 ארגונים לזכויות אדם, נגד כוונת המדינה לצמצם את אספקת החשמל, הדלק והסולר לרצועה, הורה בית המשפט למדינה לעכב את צמצום אספקת החשמל לרצועת עזה במשך שלושה שבועות לפחות. המדינה התבקשה להעביר לבג"ץ תצהירים משלימים ובהם פרטים נוספים על אופן הפעלת התוכנית.
באשר להחלטת המדינה להפחית גם את העברת הדלק והסולר לרצועה, קבעו השופטים כי "לא שוכנענו שלא ניתן לחלקו על פי סדרי עדיפויות שיביאו בחשבון את הצרכים ההומניטריים של האוכלוסייה האזרחית ואת הפעלת הגנרטורים לשם תפעול משאבות המים ומתקני החשמל באזור". בית המשפט קיבל את עמדת המדינה, שלפיה "אם תבוצע חלוקה מבוקרת של הדלק המסופק באופן שיעניק את העדיפות הראויה לצרכים ההומניטריים החיוניים של האוכלוסייה האזרחית, נראה שהכמות המסופקת גם לאחר הצמצום שעליו הוחלט, יהיה בה כדי לספק את הצרכים הללו".
תוכן
הוספת.
תגובה חדשה.
