שוטף ומתמלא: 06.01.08

הודנה עם חמאס, שלום עם אבו מאזן

מאמר מערכת, אל-סבאר, 27 בדצמבר 2007

חודש אחרי פסגת אנאפוליס, נפגש מחמוד עבאס, יו"ר הרשות הפלסטינית, עם אהוד אולמרט. הפגישה נועדה לחלץ את המו"מ מהקיפאון אליו נקלע לאחר הפגישה הכושלת בין צוותי המו"מ הישראלים והפלסטינים, בראשות שרת החוץ ציפי לבני ואבו עלא. הפגישה בין אבו מאזן ואולמרט, תוזמנה עם ביקורו של שר הביטחון, אהוד ברק, במצרים, שם דן עם הנשיא מובארק בעסקת החלפת אסירים בין חמאס וישראל, שתביא לשחרורו של גלעד שליט. בנוסף, שר החוץ הישראלי בחן את הדרכים להשגת הודנה עם חמאס. סמיכות הזמנים בה התקיימו שני האירועים, מעידה כי הרשות הפלסטינית מפולגת לא רק מבחינה גיאוגרפית, אלא גם פוליטית. בעוד ישראל מדברת עם אבו מאזן על שלום, היא מדברת עם חמאס על הפסקת אש במלחמה המתמשכת.

הצדדים השונים מלווים את המו"מ ביניהם בהאשמות הדדיות. בעוד ברק מבקר בקהיר, מנהלת ישראל קמפיין תקשורתי נגד מצרים, ששיאו בהצהרת שרת החוץ, לבני, בעניין תפקודה "הגרוע" של מצריים בקשר למנהרות. הרשות הפלסטינית יצאה בגל האשמות נגד ישראל, לאחר שזו הכריזה כי היא מתכוונת להקים עוד 307 יחידות דיור בהתנחלות הר חומה, הבנויה על אדמות בית לחם ובית סאחור. וכך, לא עבר חודש מאז ועידת אנפוליס, ומשתתפיה כבר הבינו, שהם חזרו לאותו מזרח תיכון סבוך שהותירו בצאתם.

אולמרט שב ומדגיש מעל לכל במה, שיקדיש את מירב המאמצים להקמתה של מדינה פלסטינית. למרות זאת, הוא פועל במלוא המרץ ליצוב הקואליציה עם שותפיו הימניים. אלו מתנגדים לפתרונות ביניים ולהסכמה עם הפלסטינים בשאלות העיקריות: ירושלים, ההתנחלויות והפליטים. סאיב עריקאת, המשתתף בצוות המו"מ הפלסטיני, הכריז לא פעם, שאין יותר צורך לבזבז זמן בדיונים ארוכים. לדעתו, כל הדברים השנויים במחלוקת בין ישראל והפלסטינים כבר סוכמו, וכל הדרוש הוא כוונה אמיתית של ישראל לביצוע ההסכמות שהושגו.

ואולם, כל עוד אבו מאזן שולט על חצי עם ובחצי אדמה, וכל עוד הוא אינו זוכה לאהדה ציבורית, ישראל נמנעת מלחתום עמו הסכמים. מבחינתה של ישראל, כל עוד אבו מאזן אינו מוכיח שהוא מסוגל לשלוט בשטחים ולחסל את תנועת ההתנגדות, חתימת הסכמים היסטוריים עמו תהיה בבחינת לקיחת סיכונים מיותרים.
בה בעת, תנועת החמאס מוכיחה את קיומה ואת שליטתה בשטח באמצעות ירי קסאמים לעבר הנגב, ובהפגנות המוניות, בהן מניפים את הסיסמא "לא מכירים בישראל". למרות זאת, חמאס גם היא מחפשת את מקומה בזירה. היא מעוניינת בהודנה, שתבטיח את הסרת המצור הכלכלי, ותוביל להכרה בה כשלטון הלגיטימי ברצועת עזה.

דומה שישראל אינה יודעת כיצד להגיב לאותות הרגיעה שמשדרת חמאס. הדעות בישראל חלוקות בין אלו שסבורים כי קבלת ההצעה תחשב כמכה לאבו מאזן, ובין אלה שטוענים כי סירוב משמעותו מלחמת התשה ללא הכרעה. חילוקי הדעות מבטאים את הסברה הרווחת, שאין פיתרון צבאי למשבר.
ישראל אינה מעוניינת להחזיר את הכיבוש הישיר של עזה, בעיקר משום שאין לה תוכנית כיצד לצאת משם. היא מעדיפה שהשלטון יישאר בידי חמאס ובלבד שלא תצטרך לחזור לשם. מאז הסכמי אוסלו מתבססת האסטרטגיה הישראלית על התנתקות מעזה, גם אם באופן חד צדדי. הציבור הישראלי והממסד הכלכלי, אינם מעוניינים בכיבושה מחדש של הרצועה, ובלקיחת אחריות כלכלית וצבאית על מליוני פלסטינים. אלא שהמדינה הפלסטינית שאולמרט התחייב לה, יקרה מדי לישראל. היא אינה מוכנה לשלם את המחיר שתגבה (ירושלים, פליטים והתנחלויות). מכאן, שאין כל פתרון מדיני באופק, ועזה עתידה להישאר כעצם בגרונה של ישראל.

המבוי הסתום הזה הוא מקור דאגתה של ישראל ביחס לעצם היתכנותה של המדינה הפלסטינית. הסיוט של רוב הישראלים הוא, שישראל עומדת להפוך למדינה דו-לאומית, בעלת משטר דמוי אפרטהייד. במאמר תחת הכותרת "צורך קיומי לישראל", טוען הפרשן הכלכלי של "ידיעות אחרונות", סבר פלוצקר, שהפלסטינים, שהתנגדו בעבר להסכם פריס משום שהוא הבטיח לישראל שליטה מלאה על הכלכלה הפלסטינית, שינו לאחרונה את דעתם, והחלו לדרוש את ישום ההסכמים, משום שהם מבטיחים "תנועה חופשית של סחורות, שירותים, אנשים והון בין השטחים לישראל" (ידיעות אחרונות, 26.12.07). פלוצקר מציין את העובדה, שבעולם הערבי החליפו את המילה "כיבוש" ב"אפרטהייד", דבר המסמל לטענתו את שינוי הגישה, ואת הוויתור על חלוקת פלסטין בין שני עמים, לטובת התביעה לכבד את זכויותיהן של כל הקבוצות האתניות והלאומיות החיות באותה מדינה. לדעתו "נוצרת כאן מציאות חדשה ומסוכנת של 'שני ממשלים במדינה אחת', שממנה קצרה הדרך למדינה דו-לאומית אחת".

אין ספק שהפילוג בין הפת"ח לחמאס, שהחליש את כוח העמידה הפלסטיני, תרם לחיסול חזון המדינה הפלסטינית. אך מי שנושאות באחריות למצב היא מדינת ישראל והתנועה הציונית, שמאז ומתמיד סירבו להכיר בעם הפלסטיני ובזכויותיו. על אף שישראל הכירה בפלסטינים וחתמה עמם על הסכמים, היא עשתה כל שביכולתה כדי למנוע את הקמתה של מדינה פלסטינית ריבונית וברת קיימא בגבולות 1967.