גליון 16, נובמבר 2005

שוברים חומה

סרטה השלישי של קבוצת וידאו 48, שוברים חומה, הוקרן לאחרונה בסינמטקים של תל אביב, חיפה וירושלים. בכל ההקרנות נערכו דיונים לאחר הסרט. בחרנו להביא דברים שכתב על הסרט הפרופסור אברהם עוז, מהחוג לתיאטרון בחיפה לקראת ההקרנה בסינמטק חיפה שהתקיימה ב-21 באפריל.

"האמנות מטבע הגדרתה היא מערכת תקשורתית סימבולית, וכוונתה להעניק מכשיר נוסף למימוש הווייתו של האדם כחיה חברתית (zoon politikon), כביטויו של אריסטו. מטבעה היא נועדה להיות פעילות משחררת, מכיוון שהיא אמורה לפרוץ את גבולות ההכרח המשעבד אל האֶרוֹס, שפורץ גבולות ולא מייצר אותם. מרשל מקלוהן, בנאיביות הומניסטית-ליבראלית של ראשית העידן שלאחר הקטסטרופה של מלחמת העולם השנייה, חשב שהתקשורת האלקטרונית תהיה בעצמה משחררת, מכיוון שבניגוד למילה הכתובה הניתנת לתמרון – המצלמה לא משקרת. אנחנו יודעים כבר מזמן שלאופטימיות שלו לא היה על מה לסמוך: המצלמה עצמה אולי משקפת מה שלפניה, אבל מי שמפעיל אותה קובע לאן יפנה מבטה ובאילו זוויות התבוננות. ההגמוניות החדשות-ישנות, המחזיקות את חיינו כבני ערובה, יודעות זאת היטב כשהן בונות חומות הפרדה, מוחשיות או מדומות, על מנת לתמרן את מערכות התקשורת שלנו. אז מערכות התקשורת ההמונית, שנתונות בלעדית בידי ההגמוניה הפוליטית והכלכלית (ולא צריך מבט מעמיק במיוחד כדי לראות ששתי ההגמוניות הללו מחובקות ביניהן חיבוק אמיץ), חוסמות בפנינו את המבט אל מה שלדעתן צריך להיעלם מעינינו. ומה שצריך להעלים מעינינו הוא שהקירות הנבנים אינם קווי הגנה, אלא חומות כלא, שנועדו להפריד במקום שיש לגשר.

נותרה האמנות, אבל ההגמוניות משתלטות גם על אמצעי המחיה שלה, ומתמרנות את האמנים להשתמש במיומנותם אבל לא בחזונם, ואת הקהל לצרוך את הסם האמנותי המשעבד שמתירה לו ההגמוניה. הגלריות שאמורות להציג את מעשה האמנות הופכות לכלא הסוגר על תכניה. ואילו הטלוויזיה מכוונת, מתמרנת וממכרת את התודעה ל"תוכניות מציאות" מפלצתיות, המכוננות ומתבנתות את תודעת צרכניה במקום להיבנות מתודעת המציאות לאמיתה. לא נותר לאמנים אלא לזהות את החריצים, הנקיקים, והחרכים שמבעדם אפשר לפרוץ את החסימה המשעבדת הזאת, לצאת מן הגלריה, כפי שאומר האמן בסרט, ולהוביל את האמנות אל המציאות. כשהוא מקים איגוד מקצועי, הוא משתמש בהווייה המציאותית על מנת לעשות מה שהיה על האמנות לעשות: לבנות גשרים.

כשהאמן לוקח את ההוויה הממשית והופך אותה לסימבול, הוא פורץ את מחסום השעבוד. כשהוא הולך אל הקיר ומצייר עליו קיר, הוא מנטרל את ההכרח הקיים ומייצר מתוכו ערוץ תקשורת שאיננו מכוון על ידי ההגמוניה. כשהסרט מפנה את המצלמה אל המחסום, הוא משחרר את החסימה. ולכן תפקידה של האמנות בעת הזאת הוא למצוא את ערוצי הגישור בין בני האדם, על מנת לפרוץ את חומת האטימות המשעבדת, של אותם שחושבים שאנו חיים רק כדי להגשים ולשרת את צרכיהם, מאווייהם, ואפילו את חלומותיהם, ומפקיעה מאיתנו את קיומנו וחלומותינו שלנו. הסרט שראינו פה הוא עוד נדבך במשימה החשובה הזאת, ועל כך יבורכו יוצריו.