חלומו של כל איש קולנוע

הסיוט של דרווין

הסיוט של דרווין, במאי: הוברט סאופר, דוקומנטרי 108 דקות, 35 מ"מ אוסטריה/ צרפת/ בלגיה

יום שמש. שדה תעופה. חדר בקרה. דבורה מזמזמת על אחד החלונות. איש בשנות הארבעים לחייו, עצבני, צועק על מישהו בטלפון, זמזום הדבורה נמשך, הוא טורק. נייר עיתון מגולגל, האיש, הדבורה, מאבק. הוא מנצח, היא מתה, אין שלווה.
כך נפתח סרטו של הבמאי האוסטרי הוברט סאופר.

בשנות השישים במסגרת ניסוי מדעי בהחדרת מינים הביאה קבוצת מדענים אירופאים את דג נסיכת הנילוס אל אגם ויקטוריה. אגם ויקטוריה הוא האגם הגדול ביותר באפריקה. הוא גובל בקניה, באוגנדה ובטנזניה. הדגה התפתחה מעבר למשוער, ועקב כך השתלטו חברות אירופאיות על פוטנציאל יבוא דגי נסיכת הנילוס מאפריקה לאירופה תוך העסקת עובדים מקומיים בדיג ובמפעלים. מקור ההכנסה של תושבי טנזניה רבתי השתנה כתוצאה מכך. האגם והדגה הפכו למקור ההכנסה העיקרי וגם לגרעין המוות הגדול ביותר באזור.

במשך שש שנים עקב סאופר, במאי ממוצא אוסטרי שחי בצרפת בשנים האחרונות, אחר המתרחש באזור אגם ויקטוריה כשהוא לוכד במצלמתו את "השחקנים" השונים המשתתפים ברולטה המכונה יצוא-יבוא: הדייגים, תושבי המקום העובדים על הספינות, שיוצאים לים ליום שלם וחוזרים כשבאמתחתם כמויות אדירות של דגים ודולר אחד בכיס ליום עבודה, עובדי המפעל, שמנקים ואורזים בעבור אותו הסכום, מנהלי העבודה - ההודים, מנהלי המפעל, הטייסים - הרוסים, שמעבירים את הסחורה לאירופה ומעלימים עין מהסחורות שבתא המטען, וכמובן המשקיעים האירופאים, המגיעים מידי פעם לוודא שהכל מתנהל כשורה - לא משנה להם שהאנשים מתים העיקר שימשיכו להיות דגים בים...

לכל זה מתווסף סיפורם של הנשים והילדים. ברגע שבו הפך הדיג למקור הפרנסה העיקרי באזור, ונסגרו החוות החקלאיות, איבדו רוב הנשים את מקור פרנסתן, וכדי להביא בכל זאת קצת אוכל הביתה הן עוסקות כעת בזנות. הזנות גורמת לעליה במספר הנגועים באיידס (ממוצע תמותה של 10 אנשים בחודש), והנפגעות העיקריות הן הזונות עצמן. ילדיהן נשארים יתומים, ילדי רחוב. אלה חיים בחבורות, לפעמים שומרים זה על זה, ולרוב נלחמים זה עם זה. הרעב והשעמום לא עוזרים להם להיות סבלנים. הגברים, העובדים בעבודה פיזית קשה ללא תזונה ראויה, מתים אף הם מתשישות, מרעב או מאיידס.

הגברים, הנשים, הילדים, המנצלים, המנוצלים, השורדים והמתים, סאופר שוזר את כל אלה בדרך מתוחכמת של עריכה מקבילה. כל סצנה עוסקת בסיפור אחר ובדמויות אחרות. הוא אינו מוליך אותנו קדימה בקו עלילתי רציף דרך סיפורה של אחת הדמויות. להיפך, הוא שובר את הרצף הכרונולוגי של חיי הדמויות ומעביר אותנו דרך חוויות שונות במקומות שונים: הרחוב, המפעל, האגם, שדה התעופה וכו'. כך הוא אינו מאפשר לנו להתחבר רגשית אל הדמויות או להזדהות איתן. הוא יודע מיהו הצופה שאליו הוא מכוון את סרטו, האדם הלבן, המערבי. הוא אינו רוצה שנזדהה, הוא רוצה שנסתכל ונחשוב, ואת זה הוא מצליח להשיג בכל רגע ורגע.

השאלה המניעה את סאופר מתחילת הסרט ועד סופו, היא מה יש במטוסים שחוזרים מאירופה. הם יוצאים מאפריקה עם מלאי של דגים, אך מה הם מביאים איתם חזרה לאפריקה? את השאלה הזו מציג סאופר לכל קבוצת אנשים שהוא פוגש במהלך הסרט, החל מהדייגים דרך הנשים והטייסים וכלה במנהלי המפעלים. כולם עונים את אותה התשובה, כלום, אין כלום במטוסים, ולכולם אותו מבט מסתיר סוד בעיניים... סאופר אינו לוחץ, לכאורה הוא השואל התמים. במהרה מתברר לנו, הצופים, כי המטוסים חוזרים עם מלאי של נשק המגיע מאירופה ומהמזרח התיכון, אבל לסאופר יש סבלנות...

כך בעצם נולד הרעיון לסרט "הסיוט של דרווין". בשנת 1998 כאשר צילם סאופר את סרטו הקודם עטור הפרסים, "תיק קיסנגני", הוא נתקל בקבוצת טייסים מעמיסה דגים ופורקת נשקים. מיד לאחר השלמת סרטו יצא סאופר שוב לאפריקה כדי לחקור את הנושא. מצויד רק במצלמה מזערית שאינה תופסת תשומת לב רבה מדי, בצוות צילום מצומצם ככל האפשר, ומפעם לפעם בזהויות בדויות בשביל לצלם במקומות מסוימים ללא הפרעה, הצילומים ארכו זמן רב. ולנו, הצופים, זה משתלם. העומק והמורכבות שמגיש לנו הבמאי נובעים ללא ספק מתוך הכרה מדוקדקת של המצב.
המצב הוא למעשה גיבור הסרט, וגיבורת הסרט היא אולי הגלובליזציה, שגרמה לו. האנשים הם רק כלי המשחק, החיילים. מעניינת במיוחד היא העובדה שכולם מודעים היטב למתרחש, הם אינם בורים, הם מעודכנים בחדשות ויודעים טוב מאוד מה קורה להם מתחת לאף. האם הם בוחרים להעלים עין, או שאינם מסוגלים אחרת? התשובה בגוף הסרט...

סאופר פורש לפנינו סיפור של שרשרת מזון קלאסית, שבה החזק ניזון מן החלש ממנו. אולם האדם הוא חיה אכזרית הרבה יותר מהחיות שבטבע. היא אינה טורפת כדי לספק את צרכיה, אלא כפי יכולתה, והיכולת, כך מסתבר, היא כמעט חסרת גבולות.
סרטו של סאופר הוא הצלחה, בעיניי, לא רק בשל הנושא החשוב שהוא מעלה, אלא גם מבחינת איכותו הקולנועית. התמונה מוקפדת עד הפרט האחרון. בכל שוט ניכרת בחירה מודעת של אופן העמדת המצלמה ושל מידת ריחוקה או קרבתה לאובייקט המצולם. השילוב בין רגעים שבהם בוחנת המצלמה מרחוק את הסיטואציה, הסצנה, לבין רגעים שבהם היא פעילה, קרובה, חוקרת (נשמעות שאלות הבמאי) מייצר איזון מצמרר. הבמאי חושף את הפנים ואת העיניים שמאחורי כל אקשן, ועם זאת אינו גולש למלודרמה או אפילו לדרמה. התמונה הכוללת היא דרמטית, קשה - ישנו מצב, וישנה הזהות שבתוכו, הפנים. המצב – פעולה, מאבק, עבודה, רעב, זנות; והפנים - האישה, הילד, הגברים.

סאופר אינו מצלם מתוך רחמים או מתוך התפעמות. השוטים שלו מדהימים ביופיים, אך אינם מייצרים אקזוטיקה של עוני. בסוף הסרט לא התחשק לי בכלל לנסוע לטנזניה כתיירת. העוני קיים, וזה חרא. אין בזה טיפה של יופי.

סאופר נותן לדמויות שלו להיות כוכבות לרגע, להתבטא, לדבר. הוא מלא סבלנות, הוא מכבד אותן, מקשיב להן, וגם אנחנו, הצופים, מנסים להבין את המציאות שלהן, דרך המילים המבטים והשתיקות.

העריכה מייצרת את המבנה רב הרבדים של הסרט. הנושא עצמו רחב ומורכב, והוא נוגע בהרבה מהלכים מדיניים וחברתיים שלא תמיד קל לעקוב אחריהם ולהבין אותם. העריכה החופשית מכל מגבלה כרונולוגית מאפשרת לגעת בנושא מזוויות שונות.
הסרט אינו מתפתח לאורך ציר זמן ישר אלא על פני רצף של אירועים מקבילים. הוא נוגע בדמויות ומתעכב עליהן, אבל רק לרגע. הזונה ששרה שיר על טנזניה למצלמה, האמא שגוססת מאיידס, המטיף המקומי שמסביר מדוע אינו יכול להמליץ להשתמש באמצעי מניעה, הילד שחי ברחוב, החולם להיות מורה ולא דייג, הצייר המקומי היחיד שמצייר את החיים של האנשים, כל אלה הן דמויות נטולות שם, אך את הפנים שלהן קשה לשכוח. כולן מופיעות לרגע ויוצרות את הרובד הרגשי של הסרט. ביניהן שזורות הסיטואציות הפעילות, היום-יום, החיים. האינפורמציה. כיוון שסאופר משחרר את עצמו ממגבלת הזמן נוצרת התחושה שזוהי מערבולת שתימשך לנצח, אין לה התחלה ואין לה סוף, אלא אם נחליט אנחנו לעשות משהו. שינוי. התחושה היא שלאנשים הללו אין אפשרות בחירה, אנשים אחרים עשירים בהרבה מהם אחראים לחיים ולמוות שלהם.

הבחירה לא לקשט את הסרט בפס קול חיצוני לעלילה, כי אם להעצים ולהגביר את הרעשים ואת הקולות האנושיים תורמת אף היא לתחושת המועקה ההולכת ונבנית בסרט. קולות האנשים, החיות ובעיקר רעש המטוסים העוברים מעל העיר מהווים פסקול אפקטיבי במיוחד, שלא מאפשר לנו לשכוח במה מדובר.

הסרט מסתיים באופן כמעט סתמי, במצב, כאילו רגוע , משועמם, המותיר אותנו הצופים עם מועקה גדולה, בושה וחוסר אונים, שאיתי באופן אישי ממשיכים ללכת זמן רב אחרי כותרות הסיום, ולאחר שנדלק האור באולם.
פייד אאוט.