גרסת הדפסה"החולצות הלבנות"
ביקור סולידריות בכפר ח'ירבת טוואנה
מאת 
אורית סודרי
מילות מפתח: כיבוש
הנסיעה במכונית מהמחסום לח'ירבת טוואנה נמשכת כרבע שעה. משני צידי הכביש נפרשים שטחי מרעה נרחבים. זהו בוקר אביבי של סוף מרץ. המעבר מתל אביב הדחוסה אל חיק הטבע משעשע עירוניים כמונו, אך הפעם הוא מהול בכעס. אין זה טיול. הגענו עם נעליים ובגדי עבודה. בשיחת הכנה בערב הקודם אומר לי רענן אלכסנדרוביץ' מתעאיוש: "תביאי כפפות, את יודעת, כאלה של גננים". רצתי וקניתי.
לביקור בח'ירבת טוואנה הגעתי בעקבות ידיעה ברשת הקשר של תעאיוש: "אתמול, יום שלישי, 22 במרץ, פוזר רעל בצורת גרגרי חיטה בחלק משטחי המרעה של ח'ירבת טוואנה שבדרום הר חברון. מתנחלים מחוות מעון נראו בשטח שבו נתגלה הרעל. כתוצאה מהרעל מתו מספר כבשים ונמצאו גם גופות של מספר צבאים. מי שיכול להצטרף לנסיעת סולידאריות בשבת הקרובה שישלח הודעה". שלחתי.
ח'ירבת טוואנה מזכירה כפר ערבי לא מוכר בתוך ישראל: דרכי עפר, מבני בטון ופחונים פזורים זה לצד זה ללא תכנון, כמו הצמיחה אותם האדמה. בשעה עשר וחצי בבוקר כבר התאספו במקום מספר מכוניות, סך הכל כשלושים פעילים של תעאיוש, ועוד 20 פעילים מחו"ל. בינתיים התעדכנתי: הרעלת הצאן היא הסלמה בסכסוך ארוך על שטחי מרעה בין ח'ירבת טוואנה לחוות מעון. המתנחלים אינם בוחלים בשום אמצעי: הרעלת בארות מים, תקיפה של קבוצות ילדים מהכפרים הסמוכים המגיעים מדי בוקר לח'ירבת טוואנה כדי ללמוד. ועכשיו הרעל. הסיסמא "עוד דונם ועוד עז" עוברת כאן עדכון מצמרר: "מרעילים עוד עז בשביל עוד דונם".
המתנדבים מתפרשים בשטח ומתחילה עבודת איסוף הרעל. אנחנו מקבלים הדרכה קצרה: הכפפות נועדו להגן על היד שתחפור באדמה ותאסוף את הרעל. היד השנייה אוחזת שקית זבל גדולה, לתוכה מכניסים אותו. עד סוף היום השקית תתמלא.
אחד הרועים מספר לצוות תיעוד קנדי על הנזק שגורמת ההרעלה. כשהוא אוחז ביד חשופה אדמה מעורבבת בזרעי רעל, הוא מדבר על הכבשים והעיזים שלא מתו, אך ימליטו טלאים וגדיים חולים, והחלב שלהן הפך מסוכן לשתייה. שרשרת מזון שלמה, הכוללת את העופות הדורסים והחיות הניזונות מהפגרים, תינזק.
באותו זמן, בגבעה מולנו, מעברו השני של הוואדי, מתרחשת סצנה אחרת לגמרי. חיילי צה"ל עצרו את אחד הרועים. "מה הסיבה? שייתן סיבה!" צועקת אל מכשיר הקשר הבחורה לידי. "אנחנו מדברים עם המח"ט... אל תדאגי אנחנו לא מוותרים" עונה לה קול מהמכשיר.
אחרי כמה שניות המכשיר לידי מתחיל שוב לירות משפטים: "אני רואה מתנחלים בכיוון הכפר. תשלחי צוות שיעקוב אחריהם, שיעצור אותם ... לא, לא משם, זה שדה של מתנחלים. תעשו עיקוף, כן. תגידו גם לאחרים. זה מה שחסר לנו, שתהיה להם סיבה להתנכל שוב פעם לכפר". בגבעה ממול ממשיך להתנהל המו"מ עם המח"ט: לשחרר או לא לשחרר את הרועה. הכבשים שלו כבר התפזרו בשדה המורעל.
לחשוב כמו מתנחל
קבוצות קבוצות, אנו כורעים על הברכיים ומחפשים 'גרגרי' רעל בין הרגבים, מתחת לשיחים ולסלעים, מנסים להתחקות אחר צעדיו של המתנחל, לדמיין לאן יכול היה להוליך את הרעל מוחו המורעל. ככל שמתקרבים לכוון ההתנחלות, מגלים מרבצים יותר גדולים של רעל. "בואו לכאן, צריך פה הרבה ידיים" מישהו צועק. חוות מעון נמצאת מעל לראשנו, נסתרת מאחורי הגבעה. רק האנטנה הסלולארית של ההתנחלות מזדקרת מעלה, סימן יחיד לציוויליזציה. ציוויליזציה אמרנו? לא. אכזריות, רשע, עשרות שנים של התנכלות לח'רבאת טוואנה ולתושבי האזור.
הצבא, המשפט והחוק הישראלי כבר לא מספיקים למתנחלי חוות מעון. יש להם הדרכים שלהם לכפות את נוכחותם. השעה אחת בצהריים והשמש קופחת מעל ראשינו. והרועה, הוא שוחרר וחזר לאסוף את העדר שלו. כמה זרעים אספנו? אלפים, אולי יותר, בידיים, בכפפות, עם שקיות, במה שיש. החיילים ממשיכים לתצפת עלינו מרחוק. הם יודעים שכדאי להישאר בסביבה, היום עדיין לא הסתיים.
החולצות הלבנות
העין העירונית שרגילה לצבעים מלאכותיים, מאתרת במהירות את הירוק הזוהר של הרעל בין צבעי האדמה. האוזן נעשית רגישה יותר לרעשים שאינם הרוח, העדר, או הדיבור השקט מסביב. מכשיר הקשר מודיע "מתנחלים בכיוון הכפר", והדממה מופרת באחת. מרחוק ראינו אותם, נוער הגבעות, תלמידי הישיבה של חוות מעון, בחולצות לבנות, צועדים אל עבר ח'ירבת טוואנה. הוותיקים בינינו, אלה שמגיעים לכאן מידי שבת, יודעים מה לעשות. הם ממהרים לכיוון "החולצות הלבנות" כדי לעצור אותם בטרם יגיעו לכפר. אנו מסתכלים מרחוק. ג'יפ של צה"ל מגיע ועוצר את התקדמות הקבוצות. רק שלושים מטרים מפרידים ביניהן. ניסיון של חולצה לבנה להתקרב לקבוצת תעאיוש, נחסם במהירות על ידי החייל. הלבנים מסתלקים לכיוון חורשת עצים ונעלמים.
לקראת השקיעה אנו מתארגנים ללכת. השקיות מלאות אך כך גם אדמות הכפר. חלק מהמשלחת נשאר בכפר וימשיך במלאכה למחרת. ויש עוד סיבה לא לעזוב את הכפר. הלילה הוא ליל חג פורים. חג יהודי הוא תמיד זמן מועד לפורענות. המתנחלים פורצים לכפר, מתפרעים, מכים, פוגעים ברכוש.
סיזיפוס
חודש לאחר הביקור בח'ירבת טוואנה מתפרסם ב"הארץ" מאמר של עקיבא אלדר המדווח על המשך ההרעלות. "במשטרת ש"י מאשרים, שהמידע המודיעיני שהצטבר אצלם מצביע על הסכנה, שהשלב הבא יהיה פגיעה בגופם של פעילי שלום יהודים", הוא מדווח.
האל זאוס הטיל על סיזיפוס עונש כבד מאוד. בעולם שמתחת לפני האדמה חייב סיזיפוס לגלגל סלע ענק במעלה הר גבוה. בכל פעם שהסלע מגיע לראש ההר הוא שב ומתגלגל מטה במדרון, וסיזיפוס נידון לגלגל אותו מעלה מחדש. כמה קל לפזר רעל בשדות המרעה של ח'ירבת טוואנה? כנראה שקל מאוד. מאז אותו יום סולידריות בסוף מרץ, הורעלו השטחים שוב ושוב. המשטרה והצבא, מלבד להזהיר על הסלמה באלימות, אינם נוקפים אצבע. אולי זה נשמע טריוויאלי אבל השטחים שהורעלו נמצאים באזור C, הנתון מבחינה חוקית לשליטה ישראלית. אז איך זה שאין לתושבי ח'ירבת טוואנה מושיע, מלבד העזרה של תעאיוש וארגונים הומניטריים אחרים, שמארגנים ימי התנדבות, עותרים לבג"ץ ואף מגינים עליהם בגופם. ומה יקרה לח'ירבת טוואנה, לח'ירבת סוסיא שלידה, ולשאר הכפרים, כאשר נוכחותם של אלה לא תספיק?
