"כשנותנים לילד לשלוט באנשים הוא הופך לשרוט"

שוברים שתיקה

'שוברים שתיקה' היא התארגנות של חיילים ששרתו בשטחים והחליטו לספר לציבור הישראלי ממקור ראשון על אשר ראו; על "האזרחים שנפגעים על לא עוול בכפם. הילדים שלא הולכים לבית הספר בגלל עוצר. וההורים שלא מביאים אוכל הביתה כי אינם יכולים להגיע לעבודה" (מתוך אתר האינטרנט של 'שוברים שתיקה').

ראשית ההתארגנות באביב 2004. קבוצת חיילים ששירתו בחברון אספו עדויות וצילמו את אשר ראו. הם פנו לצלם מיקי קרצמן (שמלווה את העיתונאי גדעון לוי לשטחים מדי שבוע, במדור 'אזור הדמדומים' ב'הארץ') וביקשו את עזרתו בהצגת תערוכת צילום שמתארת את זוועות הכיבוש. כך נוצרה תערוכת 'שוברים שתיקה', שנפתחה ב-1 ביוני 2004, במדרשה לצילום גיאוגרפי בתל-אביב. כשבעים חיילים השתתפו בתערוכה, שעוררה רעש רב. מהמדרשה לצילום גיאוגרפי היא עברה לכנסת, ביוזמת ח"כ אילן שלגי משינוי, ואח"כ נדדה לסמינר הקיבוצים. יוזמי התערוכה אמרו בראיונות שהם מנסים, באמצעות העדויות, להתנקות מהחלומות הטורפים את שנתם.

כיום 'שוברים שתיקה' היא תנועה שמפעילה אתר אינטרנט שוקק, עם פורום דיונים ועדויות שבועיות של חיילים המתוודים על מעשי התעללות שביצעו, או שהיו עדים להם במהלך שירותם הצבאי בשטחים.

בנוסף, מדי שבוע מופיעים אנשי שוברים שתיקה ברחבי ישראל, בבתי ספר, מועדונים תרבותיים וכדומה.

"בהתמודדות היומיומית עם הטירוף של חברון, לא יכולנו להישאר אותם אנשים מתחת למדים", נכתב בקטלוג התערוכה. "ראינו את חברינו ואת עצמנו משתנים לאט לאט... החלטנו לדבר. חברון היא לא על כוכב אחר. היא במרחק שעה נסיעה מירושלים אבל היא רחוקה מתל-אביב שנות אור. החלטנו להביא את חברון לתל-אביב".

"זו לא תערוכה שמאלנית או ימנית, זו תערוכה הומניסטית שלא משאירה מקום לפרשנויות", אומר אחד הלוחמים. "כשמתנחל מרסס על קיר בחברון את הכתובת Arabs to the Gas Chambers, ההקשר הפוליטי כבר לא חשוב".

יהודה שאול היה בין יוזמי התערוכה. בראיון לאתגר הוא מספר שגם היום ממשיכה הקבוצה לאסוף עדויות בווידאו ובאודיו. לדבריו, עד כה רואיינו כ-200 לוחמים. רק אנשים שפונים לקבוצה מתראיינים, ובכל זאת יש עשרות שמחכים להתראיין מכיוון שאין מספיק צוותי תיעוד.

"מה שאנחנו מנסים לעשות זה להסביר לציבור את המחיר האישי והקולקטיבי שהחברה הישראלית משלמת על הנעשה בשטחים", אומר שאול. "כמובן שלא אנחנו הקורבנות הראשיים, אבל - אחרי הכל - השאלה מה קורה לנו כחברה היא מהותית משום שהשרות בצבא בכלל, וכלוחמים בשטחים בפרט, הוא החוויה המכוננת של אלפי בני נוער. חובתנו לשאול: מה קורה להם כאשר הם עושים את מה שהם עושים לפלסטינים? איך יכול להיות שחבר'ה שקבלו חינוך טוב, חברה ממוצעים, לא חריגים, מגיעים לעשות מעשים כל כך חריגים? ההסבר שלנו הוא שהבעיה היא בסיטואציה. בשטח זה נראה שפוי – כביכול הכל נהלים, פקודות. הכי בנאלי. אבל אנחנו הגענו למסקנה שכשחייל משרת בשטחים הוא נסחף. שם אין יכולת להבחין בין מה שנכון ולא נכון. כל מי שהיה בשטחים נשרט. כשנותנים לילד לשלוט באנשים הוא הופך לשרוט. אנחנו צריכים להודות שאנחנו עשינו את הדברים האלה ואנחנו לא חריגים".

מה אתה אומר על הפנייה של הרמטכ"ל למשרתים בשטחים "לשבור שתיקה" בזמן שירותם?

"אני אומר שזו דמגוגיה. לי ברור שמי שידבר ישב בכלא, המסגרת הצבאית לא יכולה לקבל את זה".

אם אתה טוען שהבעיה היא בעצם הסיטואציה, אז אולי צריך לבטל את ה'סיטואציה' על ידי סירוב?

"סירוב זה פתרון, אבל לא בשבילנו. אנחנו התאגדנו כדי להציג בעיה, לא פתרון. מה שאנחנו רוצים לעשות זה להציג בעיה שלא היתה על סדר היום עד היום. אנחנו מציגים תהליך דטרמיניסטי של הסיטואציה. לגבי הפתרון? שכל אחד שיעשה מה שהוא רוצה.
"אנחנו רוצים שהחברה הישראלית תתעמת עם המציאות ועם השלכותיה. באנו להציב מראה. אף אמא לא התמודדה עם זה שהילד שלה, זה שהיא נותנת לו נשיקה, הצטלם לא מזמן עם גופה".

ומה הפתרון שלך? האישי?

"אני חושב שזה לא רלוונטי עכשיו. כשהחברה עדיין לא מבינה את הבעיה, איך היא תבין מה הפתרון?".

אנשי 'אומץ לסרב', התנועה המובילה את הסירוב בארבע השנים האחרונות בישראל, דווקא מעודדים מקיומה של 'שוברים שתיקה'. "בהתחלה התקוממנו", אמר לאתגר אריק דיאמנט, מנכ"ל 'אומץ לסרב', "כל שנתיים צצה קבוצה חדשה שכאילו גילתה את אמריקה. אבל אחרי כמה חודשים של חשיפה, כולל סקופים תקשורתיים שהביכו את הרמטכ"ל, אני חושב שהם הצדיקו את מקומם הציבורי.
"אני לא בא אליהם בטענות", מוסיף דיאמנט, "הם 'ארגון ניתוב'. הם למעשה 'בצלם' של החיילים. בסוף כל סיפור מזעזע כזה אתה מצפה שהם יאמרו 'אנחנו מסרבים' אבל הם לא עושים זאת. יחד עם זאת, ניתן לראות בהם מהלך משלים לסירוב".

שוברים שתיקה:
ת.ד. 68150 ירושלים 91681
אתר: WWW.SHOVRIMSHTIKA.ORG