גליון 17, נובמבר 2005

פרס נובל ומבחן ההומניזם

בארץ לא נודעת אוסר השלטון העריץ על תושבי ההר, מיעוט אתני מדוכא, לדבר בלשונם. בכלא, לשם באו נשות האסירים הפוליטיים לבקר את בעליהן, מתעללים בהן החיילים בגסות. אם ובנה נדרשים לדבר ביניהם רק ב"לשון הבירה", שאין הם יודעים לדבר בה. אישה צעירה, שהדרך היחידה שנותרה לה לתקשר עם החיילים היא לאמץ לה את הביטויים הוולגריים ביותר בלשונם, מזהה את בעלה, את בנה המוכה והמעונה, אבל אוסרים עליה לדבר. לא רק ההתעללות הפיזית מציינת את התעמרות האדם באדם. גם במרחב השפה, הנתפס לעיתים כניטרלי ומופשט ניכר הרשע. אולי זוהי מחאתו הצרופה של המשורר, שהשפה היא כלי המחאה העיקרי שלו. מחזהו של הרולד פינטר, שפת ההר, שנכתב לאחר מחזה עינויים אחר, אחת לדרך, מביע את זעמו של יוצר פוליטי, ששנים רבות הדביקו לו את התווית המעקרת "מחזאי אבסורד". גם השפה מעוותת את תמונת עולמנו. וגם אם הכאב שהיא מעלה איננו פועל על מערכות העצבים באותה מיידיות, חותם הכאב הטבוע בה אינו מרעיד במידה פחותה את הזיכרון ההיסטורי.

זה שנים לא הובעה הסכמה גורפת כל כך למתן פרס נובל לספרות כשם שנשמעה בימים האחרונים, מכל עבר, מאז שהתפרסמה החלטת ועדת הפרס להעניק אותו להרולד פינטר. כמנהגן של ועדות פרסים, אולי הגיעה הערכה זו מאוחר מדי. פינטר קנה לו את מעמדו הבלתי מעורער כאחד מחשובי היוצרים בתיאטרון כבר בשנות השישים של המאה הקודמת. כבר עשרות שנים שלא ניתן לשרטט את מפת התיאטרון העולמי, שלא לדבר על התיאטרון האנגלי, מבלי שיצירתו של פינטר תצוין בה כאבן-פינה: יחודית, רבת משמעות, ומחלחלת אל רובדי חוויה עמוקים. לא מן הנמנע הוא ששיקולים שמעבר לתחום הספרות תרמו לעיכוב הזה בהערכת פועלו של אחד מחשובי היוצרים בתיאטרון ובספרות זה כמה עשורים: מחזאי, במאי, משורר, תסריטאי וסופר. אני מבקש להוסיף כאן, בכל הצניעות, עוד מילה חמה ליוצר ואדם שאני מכיר ומוקיר.
פרס נובל, המותג היוקרתי שהשתרש בתודעה הציבורית מאז תחילת המאה הקודמת, ממשיך לשמש אבן-ציון, מופרזת לעיתים קרובות, להערכת הישגיה של הרוח האנושית. מכיוון שאנו נוטים להבין את עולמנו, באורח כפייתי כמעט, באמצעות תיוג, תויגה גם יצירתו של פינטר מאז ראשית פרסומה במשבצות ומסגרות קבועות, כמעט מתבקשות, כמו הפרס. מעין ז'ארגון חווייתי השואב את ערכיו מאבן החכמים הנעלמת שלעולם לא תימצא, אבל השתקפויותיה המדומיינות משליטות סדר בעולמנו הרוחני המסוכסך והמבוהל. מרטין אסלין כלל את פינטר בספרו הידוע ורב ההשפעה "תיאטרון האבסורד" כמושא מובהק של המאפיין שטבע לתיאור יצירתם של כמה מהבולטים במחברי הדרמה של מחצית המאה העשרים. אחרים דיברו על מחזותיו בהקשר של תיאטרון האימה; שכן מוטיב חוזר ביצירתו של פינטר הוא גילומם המאיים, הבלתי חדיר, של פחדים בלתי מודעים החודרים במפתיע, אבל בסערה גוברת ומצמיתה, אל שיגרת החיים הבורגנית הכמו-רגועה. אבל פינטר, שללא ספק גיבש ביצירתו סגנון יחודי בעל מאפיינים מוכרים, אינו כותב אבסורד, ורב המרחק בינו לבין בקט, יונסקו או ז'נה. למרות שאת פרסומו המוקדם כמחזאי, במחזות דוגמת מסיבת יום הולדת, מנהל הבית, או הביתה, ציינה חריגה מן הריאליזם של "כיור המטבח" שאפיין את מחזות מעמד הפועלים של בני דורו, ג'ון אוסבורן, ארנולד ווסקר, וחבריהם, ה"צעירים הזועמים" של מהפכת שנות החמישים והשישים על הבמה האנגלית; ולמרות שהחישוף הלשוני של מחזותיו עשוי להזכיר את חתירתו של בקט אל המופשט - הרי במבני העומק המעצבים את כתיבתו, פינטר הוא ריאליסט מובהק, מעבר לתוויות ולתיוגים השגרתיים שהשתלטו על המושג הזה. גם יסודות המסתורין והחידה במחזותיו אינם מסתירים את השורשים העלילתיים הנעוצים בשכונות לונדוניות עממיות, דוגמת האקני, שהוא עצמו גדל והתעצב בה. וגם כשמחזות מאוחרים יותר שלו, כגון רק אתמול, שום-מקום, או בגידה) החלו לשקף רסיסי חיים בשכונות יוקרה של אצולה בורגנית, כמו האמפסטד, כתיבתו נשארה נאמנה לאמת החוויה שממנה צומחים שורשי האמירה הדרמטית שלו. ביצירתו כולה, המחזות, והשירה, והרומן הגמדים (שכתב בראשית דרכו), והתסריטים המוכרים יותר והמוכרים פחות, הוא מתקשר עם יסודותיה המכוננים של המציאות, אם דרך זיכרונות חווייתיים, ואם דרך התקשורת עם יצירתם של פרוסט או ג'וזף לוזי, ושאר אבני דרך של המודרניזם.

אבל גדולה אנושית איננה משתקפת רק בהישגים מקצועיים בתחומי התיוג הממודר. ההיסטוריה של הרוח האנושית איננה מתגדרת, ממרחבי הזמן, בתורות משחקים מעוקרות מן המציאות. פינטר, שהחל את דרכו כלוחם על דעותיו הפוליטיות, נשאר כזה עד היום. לא היתה זו עמדה פופולרית להיות סרבן גיוס מטעמי מצפון מיד לאחר מלחמת העולם, בייחוד אם שורשי משפחתך באוקראינה ובפולין. וביקורת מתמדת על המהלכים התוקפניים של אימפריית המערב מאז ימי וייטנאם ועד המלחמה בעיראק בעצם הימים האלה (וגם מאיתנו לא נחשׂך שבט ביקורתו) איננה בהכרח מקדם מכירות, גם אם איכות יצירתו של פינטר גברה בדרך כלל על מעקושים כאלה. מחזות המעבים את אוירת המסתורין הפינטרית' במעטה של רשע פוליטי המכונן מציאות אלימה, כמו אחת לדרך או שפת ההר, שאין מונים אותם בדרך כלל בין פיסגת יצירותיו, נובעים מזעם אמיתי של הומניסט נבגד. יש הנוטים להתריס כנגדו שקל לו לבקר מן העמדה הנוחה של מחזאי ממסדי מוכר. אבל דווקא ההון הפוליטי שהוא מביא איתו ממעמדו הממסדי אל הביקורת הפוליטית הנוקבת, מוסיף לה נופך של סיכון והשפעה: פינטר אומר את אשר בליבו על רשעותם של מנהיגים מבלי לחשב את מידת הפגיעה והנזק שביקורת כזו עלולה להמיט על מעמדו כיוצר: והלוא אנחנו יודעים עד כמה מניותיהם של יוצרי תרבות מותנות, גם בעולם ה"חופשי" לכאורה, בקונפורמיות פוליטית. אמנים גדולים באמת, יודעים להתעלות על חישובים מעין אלה. זו היתה גדולתו של יוצר כארתור מילר, שנפרדנו ממנו זה לא מכבר, וזו גדולתו של הומניסט לוחם כהרולד פינטר, שיושרתה של האנושות חשובה לו לא פחות מהישגים מקצועיים.

עומדת לי הזכות להיות מתרגמן של כמה מיצירותיו לבמה העברית. הפשטות המדומה של כתיבתו עלולה להטעות: סגנונו המיוחד יוצר ריתמוס מוסיקלי מאופיין ורגיש, שקשה להריקו לשפה אחרת ללא קשב מדוקדק ללשונו המקורית. מי שטועה בו כאילו הוא כותב בלשון הרחוב שנגישותה היא כביכול מעלתה העיקרית, מחמיץ את העיקר. אבל אני מכיר גם את פינטר האחר: המשורר הפוליטי, הזועם, הכואב. בסיומו של מכתב שכתב לי בשבוע שעבר, בתשובה לברכתי ליום הולדתו, כתב לי: "בוא נמשיך להילחם!" אם זו תמצית בשורתו כיוצר, הרי הוא מכבד את פרס נובל יותר משהפרס מכבד אותו.

אברהם עוז הוא פרופסור לדרמה ומתרגם. מחזותיו של פינטר בתרגומו הביתה, בגידה, ואחת לדרך הועלו על מרבית בימות התיאטרון בישראל