פלונטר- לישראלים בלבד

מאת שרון הורודי
מילות מפתח: כיבוש, תיאטרון

על המחזה "פלונטר" של תיאטרון הקאמרי
בימוי: יעל רונן
משתתפים: ראאדה אדון, יניב ביטון, אשרף ברהום, יואב לוי, יוסף סוויד, מירה עווד, אסף פריינטא, תמר קינן, עירית קפלן

"עצור" קרא החייל שחסם את דרכי, "תעודה בבקשה".
חייכתי, הרי אני נמצאת בכניסה לאולם תיאטרון, יש לי כרטיס וזכותי להיכנס.
אמנם אני מורגלת בחיטוט בתיק בכל עת שאני מבקרת במקום ציבורי, ואמנם יש לי תעודת זהות בארנק, אבל בכל זאת תחושה של אי-נוחות מתחילה לזחול לה במעלה גבי.

עברתי בקלות את "הבדיקה הביטחונית" ונכנסתי לאולם. על הבמה התגלה מראה מוכר: לוחות אפורים מונחים זה לצד זה ויוצרים חומה החוסמת את הבמה. מחשבה מטרידה מפלחת את מוחי, החומה הפכה למותג, ממש כמו חומת ברלין.
קבוצה של שחקנים יהודים וערבים יצרו יחד את ההצגה "פלונטר". את החומרים הביא כל אחד מתרבותו, מסביבתו ומתוכו. הם טוו את חלקי עלילה, ויצרו שלל סיפורים המחוברים, קשורים ומהודקים זה לזה. פלונטר שאי אפשר להתירו, שבו כולם משחקים את כולם, וההזדהות נתונה לכל.

ההצגה מתחילה.
החומה הופכת למסך עליו מוקרנת המילה "פלונטר" בעברית, ערבית ואנגלית, שלוש השפות שילוו את ההצגה ויתורגמו זו לזו במסכים מיוחדים בצדי הבמה.
החומה מתפרקת, נעה בקלילות מכאיבה, נפתחת ונסגרת, גלגלים נסתרים בתחתית של כל לוח מאפשרים לשחקנים להזיז אותה ולהרכיב תפאורה המתאימה לכל סצנה.
החומה הופכת לקירות של בית, ביתה של משפחת פלג. יום ששי בערב. כיאה ל"משפחה ישראלית טיפוסית" אימא עמלה במטבח, אבא מהופנט לטלוויזיה, ומצדו השני של הטלפון נמצא הבן החייל שנשאר עוד שבת בבסיס.
אמא חותכת את הסלט דק-דק, "כמו שנהוג אצלם", כדי שזוג הערבים, שהכריחה את בעלה להזמין, יתרשם מהכרותה המעמיקה עם תרבותם, שמסתכמת לדידה באכילת חומוס והתנזרות מאלכוהול. כשמגיע הזוג היא מתפלאת שלא היו צריכים לעבור את המחסומים (הם אזרחי ישראל...) ושהאישה לא אוכלת חומוס (כי היא בטיפול הומיאופתי האוסר על אכילת קטניות), ושהם דווקא שותים בירה (הם בכלל נוצרים).
הפלונטר מתחיל. הבן החייל, שנמצא בשטחים, מטייח יחד עם מפקדיו את הריגתו של ילד בן 11. בסצנה מצוינת, שבה כותבים החיילים דוח על התקרית, עוברת המציאות דרך מכבסת מילים צה"לית, הילדים הופכים ל"צעירים", ואחר-כך הם נקראים "מתפרעים". החיילים מצטיירים כלא יותר מנציגי צבא הישע.

בבית משפחתו של הילד המת יושבים האבלים. האם בכאבה מסרבת לקונן על בנה וקוראת לו שאהיד שאסור לבכות עליו. גבר חמוש נכנס לבית ומנופף ברובה. נשחרר את פלסטין הוא צועק, נגיע לכל מקום, תל-אביב, נתניה וחדרה.
כמה דקות מאוחר יותר חודר מחבל לבית באחת ההתנחלויות והורג תינוק. אחת הסצנות החזקות בהצגה היא הקינה של הוריו, הנוגעת ללב ומצמררת ברמה האנושית. הקינה נקטעת כאשר נכנס לבית האבלים מתנחל. הוא מנופף ברובה. ננקום דם ילד יהודי, זוהי אדמתנו! הוא צועק.

המחזה נע בין סצנות ריאליסטיות לבין סצנות סאטיריות ואפילו אבסורדיות, כמו הסצנה שבה משפחה פלסטינית, שתוואי הגדר עובר בדיוק בתוך הבית שלה, נאלצת לעבור במחסום מאויש בחיילת, בכל פעם שאחד מבני המשפחה צריך להגיע לשירותים. אל הבית החצוי מגיעות בת-חן המתנחלת כדי לחזק את ידי החיילת שעושה "עבודת קודש", והגברת מ"מחסום watch" שבאה כדי להשמיע את קול המצפון של השמאל הישראלי. לאחר קרב קללות קצר עוברות השתיים להחלפת מהלומות הדדית בנוסח תחרות התגוששות בבוץ. בינתיים עוזבת החיילת את עמדתה, והמשפחה מצליחה להיכנס סוף סוף לשירותים. המתגוששות מוצאות את עצמן לבד אוחזות זו בשערה של זו.

בחלקו הראשון של המחזה, הסצנות עוברות כפינג-פונג מצד לצד, כאב מול כאב, שנאה מול שנאה, אך ככל שעובר הזמן מתחילות העלילות המקבילות להיכנס זו לתוך זו ו"להפריע" אחת לשניה. לעיתים מוצא עצמו הקהל עוקב אחרי שתי סצנות המתרחשות באותו זמן, אחת בערבית ואחת בעברית.
אחת הסצנות החזקות ביותר, מדגימה כיצד המציאות בשטחים חודרת לתוך הסלון הישראלי. החייל החוזר משירותו בצבא לא יכול להשיל מעליו את דמותו ככובש. לביתו "פולשת" דמות האם הפלסטינית שאיבדה את בנה. אין לו לאן לברוח, הוא לכוד בתוך המציאות המזוויעה אותה הוא יוצר.

למי מיועדת ההצגה? לטעמי זוהי הצגה לקהל הישראלי, הכתובה מנקודת מבט ישראלית. השחקנים כולם, יהודים וערבים, הם ישראלים. ייתכן שברמת ההזדהות ישנם הבדלים ביניהם, אך באשר למציאות אותה הם חיים ועל פי הדברים שכתבו על עצמם בתכניה, הם מאוד דומים. יהיה מעניין לעשות פרויקט כזה שיפגיש שחקנים משני צידי החומה, אך כמובן יהיה קשה לארגן אותו, המחסומים יעכבו כל חזרה...
למרות זאת ההצגה "פלונטר" מסתכלת על המציאות הישראלית והפלסטינית בביקורתיות אמיצה. האשם העיקרי הוא הכיבוש שאליו מתחברים הגזענות הישראלית והפונדמנטליזם בשני הצדדים. ניכר שהשחקנים עברו תהליך מעניין, והצליחו להגיע לרמת ביצוע מרשימה של מגוון רחב של דמויות, גם אם מדובר בדמויות סטריאוטיפיות וחד-ממדיות בעיקרן.

קטעי הוידאו של אריאל עפרון המשולבים במחזה, מורכבים מחומרים דוקומנטריים שנלקחו מערוצי החדשות ומקטעים שבהם מצולמים השחקנים. הקרנתם על התפאורה-החומה יוצרת מייצב וידאו מרתק שלעיתים עומד כעבודת אמנות עצמאית.
בנוסף לתכניה חולקה לצופים גם חוברת של "אסופת מבואות בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני". בחוברת אפשר למצוא קטע מתוך "אלטנוילנד" של הרצל, לצד קטע שכתב הפובליציסט המצרי אמין אל-מהדי על "היישות הלאומית והפלסטינית". שירים של דליה רביקוביץ', מחמוד דרוויש, רוני סומק, נעים עריידי יחד עם קטעים הלקוחים מתוך אתר האינטרנט של "שוברים שתיקה" או "חומת מגן" (של עמותת "שנית גמלא לא תיפול"). שיתוף הקהל בתכנים הטקסטואלים שבהם עסקו השחקנים במהלך ההפקה מעשיר ומעמיק את החוויה של הצופה.
בסצנה האחרונה מוקרן על התפאורה דמוית החומה, תצלום של החומה האמיתית, זו שמהווה אסון עבור רבבות. השחקנים נראים מהלכים עליה כמו אקרובטים על חבל, פריווילגיה שיש רק לחלקנו. במחשבה שניה, אולי זוהי רק אשליה הנוצרת בעזרתה של טכנולוגית עיבוד התמונה?