נסיגת הקולוניאליזם הישראלי

מאת הדס להב
מילות מפתח: כיבוש

בין העשירי לשנים-עשר בחודש יוני, ערך ארגון הפעולה הדמוקרטי (דע"ם) סמינר לימודי בנושא "עלייתן ונפילתן של אימפריות". עשר הרצאות היו בסיס לדיון עירני בקרב כארבעים משתתפים. ההרצאות התמקדו בנקודות הדמיון והשוני בין אימפריות כמו האימפריה הרומית, הבריטית והאמריקאית. בחרנו לפרסם את הרצאתה של הדס להב על ישראל – מיני אימפריה במזה"ת.

ישראל נמצאת היום במשבר עמוק ומנהלת קרב מאסף לא רק על הטריטוריה שכבשה ב-67, אלא גם על עצם קיומה כמדינה קולוניאלית. בתהליך ההתכווצות שעברה היא נאלצה לשבור, בזה אחר זה, את הטבואים המקודשים של החברה הישראלית: לא לחזרה לגבולות שלפני 67, לא להכרה באש"ף, לא לויתור על שטחי מולדת ולא לפינוי התנחלויות. ממעצמה אזורית כל יכולה, שהביסה את צבאות ערב בשישה ימים, נהפכה ישראל למדינה מסוכסכת ומפולגת, שנאבקת על עצם קיומה כמדינה יהודית ודמוקרטית. במקום מלחמה עם צבאות ערב היא מתמודדת כיום עם הבעיה הדמוגרפית, ששום נשק להשמדה המונית, מתוחכם ככל שיהיה, אינו יכול לפתור.

ההינתקות, שצמחה על רקע האינתיפאדה השניה, היא ביטוי לאובדן הדרך של ההנהגה הישראלית. מצד אחד היא מסרבת לאפשר לפלסטינים להקים מדינה עצמאית, ומצד שני הכיבוש הפך לבלתי נסבל. ממשלת האין-פרוגרמה של שרון ופרס נאלצת לשלוף מהכובע פתרונות קסם, שאינם מובילים לשום מקום.
בסקירה הבאה אתאר את מסלול הנסיגה שעברה ישראל, מאז הגיעה לפסגת כוחה במלחמת 67, דרך הטראומה של 73, הנסיגה מסיני, הסכם אוסלו, היציאה מלבנון, ועד גדר ההפרדה וההינתקות מעזה.

1.התלות במערב – אליה וקוץ בה

מאז הקמתה קשרה ישראל את גורלה לאימפריאליזם וראתה את עצמה כמי שתפקידה לייצג את האינטרסים של מדינות המערב במרחב הים התיכון. עוד במלחמת 56, המלחמה הראשונה שניהלה ישראל לאחר הקמתה, היא הוכיחה את נכונותה לשתף פעולה עם אנגליה וצרפת, ובכך, להעמיד את צבאה לרשות האינטרסים הגלובאליים של המדינות האימפריאליסטיות.

דוד בן גוריון, ראש הממשלה הראשון של ישראל, ראה בעוצמה הצבאית ובעליונות הטכנולוגית את חזות הכל. מודרך על ידי תפישות מגלומניות, הפך בן גוריון את מדינת ישראל שזה עתה הוקמה למעצמה גרעינית. ישראל היתה המדינה השישית בעולם שפיתחה והחזיקה בנשק אטומי (לאחר ברה"מ, ארה"ב, צרפת, אנגליה וסין). ערב מלחמת 67 היתה בידי ישראל יכולת להפעיל את הנשק הגרעיני שברשותה .
השאלה שצריכה להישאל אינה כיצד הצליחה מדינת ישראל להפוך למדינה גרעינית. אפילו לא השאלה, המעניינת בפני עצמה, כיצד שכנעה את צרפת למכור לה את הדלק הגרעיני, ומה היה המחיר שדרשה צרפת עבור צרופה של ישראל למועדון האטום. השאלה שמעניינת אותנו היא לשם מה? מדוע רצתה ישראל שתהיה לה פצצה בארון? התשובה המקובלת היא שכמדינה קטנה מוקפת "ים של אויבים" החיה בצל המתמיד של השואה, נזקקה ישראל ל"תעודת ביטוח" עליה תוכל להישען במקרה הצורך. גרסה זאת יכולה להיחשב במקרה הטוב לחצי אמת. התנהלותה של ישראל במשך 57 שנות קיומה, סירובה לכל יוזמת שלום ערבית וההיסטוריה שלה, הרצופה בכיבושים, מאירים את כוחה האטומי באור שונה: בשנות ה-50 וה-60, כפי שנראה בהמשך, סירבה הנהגת המדינה להסתפק בגבולות הקיימים, וחלמה לשפצם ולהרחיבם. המטריה האטומית נועדה להבטיח את מעמדה האסטרטגי של ישראל כמעצמה אזורית ולהכפיף את מדינות ערב לאינטרסים שלה.
ההחלטה לפתח נשק אטומי היתה אחת ההחלטות הגורליות ביותר שקיבלה ממשלת ישראל. אף על פי כן, היא התקבלה באופן חשאי ורחוק מכל דיון דמוקרטי. עובדה זו מעידה יותר מכל על האופי המוגבל של דמוקרטיה במדינה קולוניאליסטית. אותה מדיניות של הסתרת האמת מהציבור יושמה כמעט בכל המהלכים האסטרטגיים של ישראל, שמעולם לא הובאו לאישור המוסדות הנבחרים: הקמת התנחלויות, הפצצת הכור בעיראק והתוכנית הגדולה לכיבוש לבנון.

בן גוריון טבע את המונח "לא חשוב מה יגידו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים", אבל הוא גם היה הראשון שקבע כי בכל עימות של ישראל עם מדינות ערב היא זקוקה למעצמה שתעמוד מאחוריה. תלותה הכלכלית והצבאית של ישראל - תחילה במעצמות האירופיות ואחר כך בארה"ב - העניקה לה עליונות על פני מדינות ערב, אבל היוותה גם את מקור חולשתה.
הניצחון המזהיר של ישראל ביוני 67 הקפיץ את מניותיה בבורסה האמריקאית והקנה לה מעמד של מדינה מועדפת. כמו טייוואן ודרום קוריאה במזרח הרחוק, גם ישראל שולבה במערך האסטרטגי שהקימה ארה"ב נגד ברה"מ. נוסף לצבא עם קבלות, היה לישראל יתרון נוסף - היעדר כל אופוזיציה למדיניות האמריקאית ברחוב הישראלי ובקרב הממסד הציוני.

המעורבות העמוקה של ארה"ב בכל תחומי החיים בישראל, ובמיוחד בכלכלה המקומית, הפכה את ישראל לתלויה לחלוטין בדוד סאם. יש הרואים בה מדינה נוספת בפדרציה האמריקאית. אבל, האמת היא שהאינטרסים של ישראל אינם חופפים תמיד את האינטרס האמריקאי. ככל שמעמדה האזורי והבינלאומי התערער, וכוחה הפנימי נחלש, נאלצה ישראל יותר ויותר להכפיף את עצמה לתכתיבים של הבית הלבן. להלן שלוש דוגמאות:
באוקטובר 73, כמה שעות לפני פרוץ המלחמה, כאשר ההנהגה הבינה שהמדינה עומדת להיות מותקפת, היא נמנעה מלהנחית מכת מנע כפי שעשתה ב-67 . מדוע? מפני שהיא חששה שארה"ב תחשוב שהיא זו שפתחה במלחמה, דבר שעלול היה לגרור בעקבותיו סנקציות כלכליות וצבאיות.
במלחמת לבנון, בקיץ 1982, נאלץ בגין לוותר על פגיעה בראשי אש"ף ולאפשר את יציאת לוחמי הארגון מביירות, בגלל דרישת האמריקאים. מצד שני, ישראל נאלצה לוותר על הרעיון של חוזה שלום עם ממשלת לבנון, משום שארה"ב הבינה כי כל מנהיג ערבי שיחתום על הסכם כזה ילך בדרכו של סאדאת, שנרצח שנה קודם לכן. בניגוד לישראל, שניסתה לנתק את לבנון מהעולם הערבי, ארה"ב שאפה לייצב את המשטר בלבנון כחלק ממערך אסטרטגי אנטי סובייטי בתוך העולם הערבי.
במלחמת המפרץ בשנת 1991 נקבעו שני תקדימים חשובים: הראשון, ישראל נאלצה להימנע מתגובה צבאית, למרות טילי הסקאד העיראקים שנפלו בשטחה. לראשונה ספגה ישראל התקפה ישירה על מרכזי אוכלוסיה ולא יכלה להגיב. השני, כל העוצמה הצבאית ופצצות האטום שברשותה לא הועילו לה כאשר הפעלתן נמנעה על ידי ארה"ב.

2. הויתור על "ארץ ישראל השלמה"

מה היה יחסה של ישראל לגבולותיה? הגבולות של ישראל כפי שנקבעו בקווי הפסקת האש ב-1949 לא היו עבורה מעולם סוף פסוק, ורבים בממסד הישראלי אף ראו אותם כאסון היסטורי. "קווי שביתת הנשק שהותוו בהסכמי שביתת הנשק משנת 1949 אינם יכולים לשמש גבולות קבועים. על אף אורכם הם נטולי כל ערך אסטרטגי, וחזרה אליהם כמוה כשיבה למלכודת" טען יגאל אלון לאחר מלחמת 67.
מרבית המנהיגים הישראלים תפשו את מלחמת 67 לא כאירוע מקרי וחד פעמי, שצריך לשמש קרש קפיצה להכרה בגבולות הקבע של המדינה ולהסדרת יחסיה עם שכנותיה, אלא כתיקון של עוול היסטורי.

למעשה, עד 1973 סירבה ישראל להיכנס למשא ומתן עם מדינות ערב על גבולות קבע. הנהגת מפא"י, ששלטה בישראל באותן שנים, האמינה, שגבולותיה הזמניים ניתנים לשינוי או "לתיקון" באמצעים צבאיים. בזה אחר זה נדחו כל הניסיונות והאיתותים מצד מדינות ערב לקבל על עצמן סוג כזה או אחר של הסכם שלום עם ישראל. לאחרונה התפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" כי ב-1966 גיבש מאיר עמית, אז ראש המוסד, הצעה להסכם שלום עם ממשלת מצרים (שכללה את הפסקת פרויקט האטום). התקיימו מגעים עם אישיות מקורבת לנאצר, אבל ממשלת ישראל טרפדה את ההצעה. בדיעבד, הדחייה של כל המהלכים המדיניים לפתרון הסכסוך עלתה לישראל במחיר כבד. כל דחייה אילצה אותה לאחר מכן להתמודד עם דרישות גבוהות יותר.

המכה שספגה ישראל ב-73 פתחה בפעם הראשונה את האופציה של משא ומתן. בהסכם קמפ דיוויד, שנחתם עם מצרים ב-78, נקבע תקדים. ישראל נסוגה לגבול הבינלאומי והחזירה את כל סיני למצרים. נשבר הטאבו לפיו אין חוזרים לגבולות 67. אפילו הניסיון של ישראל להשאיר בבעלותה את אזור טאבה נדחה בבוררות בינלאומית והוחזר גם הוא למצרים. מכאן ואילך שוב לא תסכים אף מדינה ערבית לקבל פחות מזה. בכל הסכם עתידי תיאלץ ישראל להכיר בגבול 67 כגבול מחייב ומוכר. כך היה בנסיגה מלבנון בשנת 2000, כאשר ישראל פינתה את כל השטח שכבשה, וכך דורשים היום גם הסורים, שאינם מוכנים להתפשר על פחות מחופי הכנרת שהיו בשליטתם לפני המלחמה. לאור חולשתה של ההנהגה הפלסטינית, אי אפשר לנבא היום מה יהיה בסופו של דבר השטח עליו תוקם מדינה פלסטינית. אבל ברור שכל ויתור על נסיגה ישראלית מכל השטחים הכבושים, יהיה בבחינת השפלה לפלסטינים.
באביב 2002, על רקע האינתיפאדה השנייה, אבדן השליטה בערים הפלסטיניות ובלחץ פיגועי הטרור בערי הארץ, החליט שרון להכיר בצורך להתנתק, ואישר את תוכנית גדר הפרדה לה התנגד זמן רב כל כך. גדר ההפרדה מכירה למעשה בקיומו של קו ירוק, על אף שזה נמחק לחלוטין ממפת ישראל לפני 38 שנה. נכון שתוואי הגדר נפרד במקומות רבים מהגבול, על מנת לספח שטחים פלסטינים ולשמור על התנחלות זו או אחרת בצד "הישראלי". ולמרות זאת, יש כאן חלוקה. יש לציין, עם זאת, שממשלת ישראל חוזרת ומצהירה כי היא רואה בגדר ישות ביטחונית חסרת כל משמעות פוליטית, כלומר חסרת תוקף בקביעת גבולה המדיני.

3. הנסיגה ממפעל ההתנחלות

התפישה לפיה השטחים הכבושים הם אדמת המולדת המשוחררת, תורגמה בשטח למפעל ההתנחלות שכבר מזמן עבר את נקודת האל-חזור. ממשלת העבודה (מערך), ששלטה בעשר השנים הראשונות מאז 67 ועד המהפך של 77, היא שיצרה ועיצבה את מפעל ההתנחלות על כל היבטיו, משינוי מילון המושגים הישראלי (יהודה ושומרון, שטח משוחרר, כיבוש נאור וכד'), דרך קביעת עובדות בשטח, ועד לפעולות הטרור נגד אוכלוסייה אזרחית.

תוכנית אלון, שלא אומצה מעולם על ידי ממשלת ישראל בהיותה "נדיבה מדי", התבססה על התפישה לפיה "כאשר יבשילו התנאים לפתרון כולל, הכרחי הוא שיהודים רבים ככל האפשר יחיו כבר עתה בישובים שלאורך הגבולות הדרושים לישראל. כל נוכחות ישובית תילקח בחשבון ביום המשא ומתן". שר הביטחון ב-67, משה דיין, אהב לתאר את הרטט שהעבירו בגופו שמות כמו שילה, תקוע, בית אל וענתות.

היחס לגוש אמונים מעיד על הקונצנזוס ששרר בין כל המפלגות הציוניות לגבי מפעל ההתנחלות. גוש אמונים היה הגורם הדומיננטי ביותר בשטחים מאז פרץ לתודעה הציבורית בשנת 75, בחגיגות פורים בסבסטיה. כנופיות משיחיות אלה הצליחו לרכוש אהדה ותמיכה, לא רק של הממסד הפוליטי אלא גם של אנשי תרבות ואנשי רוח (משה שמיר, נעמי שמר, נתן אלתרמן) שהשתייכו היסטורית לארץ ישראל העובדת, ושהעניקו להן את הלגיטימיות הציבורית הרחבה לה נזקקו בשל הטקטיקות הלא-חוקיות בהן נקטו. אפילו מנהיג מפ"ם, יעקב חזן, אמר עליהם: "אין הם פשיסטים אלא צעירים דתיים בעלי אמונה בצדקת דרכם והם מאמינים בדרך ההתיישבות שלהם כפי שאנשי השומר הצעיר האמינו בדרכם בשנות העשרים".

כל זה השתנה, כאשר בתחילת שנות ה-90 הבינו קובעי המדיניות בישראל כי ניצבות בפניהם שתי אפשרויות: להמשיך במפעל ההתנחלויות, או להקפיא את הפרויקט ולהשתלב בתנועה של מדינות המערב לכיוון הגלובליזציה. הם בחרו באפשרות השנייה. התרגום המעשי של בחירה זו היה עצירת תנופת ההתנחלויות וויתור על התנחלויות חסרות ערך ומבודדות, תמורת התרכזות בעיבוי וחיזוק גושי ההתנחלויות הגדולים. זאת, אם תרצו, גם המטרה של תוכנית ההינתקות מעזה: לחזק את שליטת ישראל בגושי ההתנחלויות בגדה המערבית, ובו בזמן לזכות בתמיכת ארה"ב ושאר העולם.

4. ריסון האופציה הצבאית

מאז הקמתה ראתה ישראל במלחמה אמצעי להעצים את כוחה ולשרטט מחדש את גבולותיה ואת מפת המזרח התיכון. ב-56 היא עשתה זאת בשירות מעצמות זרות, ואילו ב-67 היא עשתה זאת על מנת לתקן את העוול ההיסטורי של גבולות הפסקת האש מ-49. הניצחון הצבאי שהשיגה ב-67 עודד את הגורמים הסיפוחיסטיים, שהאמינו שכל עימות עתידי עם הערבים לא רק שלא יפגע במעמדה האסטרטגי של ישראל אלא להפך, ישפר את קלפי המיקוח שלה בכל משא ומתן עתידי. "כל ההצעות, בלי יוצא מן הכלל, היו מושתתות על הנחה – ובעיני נראתה הנחה זו בלתי מציאותית – כי במצב שנוצר אחר המלחמה ישראל יכולה, בזכות ניצחונה שלה ותבוסת הערבים, לקבוע כרצונה את גבולותיה עם שכנותיה וכן את עתידם של הערבים הפלסטינים שהובאו תחת שלטונה".

הניצחון הצבאי של 67 העניק לדרג הצבאי מעמד-על במדינה שחיה על חרבה. לובשי מדים הפכו לחביבי החברה והמצעדים הצבאיים ביום העצמאות הפכו לגולת הכותרת של התרבות הישראלית. "נאצר מחכה לרבין", ו"אנחנו נעבור" היו השירים שביטאו את תחושת התרוממות הרוח ששררה בציבור הישראלי. "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר", הבטיחו הפוליטיקאים בקיץ 1973, ומשה דיין, אז שר הביטחון, הכריז: "כיום אנו יכולים לומר, שהתביעה היסודית של הערבים לא תקום ולא תהיה. עזה לא תהיה מצרית, הגולן לא יהיה סורי, ירושלים לא תהיה ערבית ומדינה פלסטינית לא תקום".
חוסר האחריות המדינית שגילו מנהיגי ישראל באותה תקופה בא לידי ביטוי בקלות הבלתי נסבלת שבה דחו את האופציה המדינית: "...כאשר עמדה בפניהם (בפני המטבחון של ערב מלחמת יום כיפור שכלל את דיין, גולדה וגלילי – ה.ל.) הבחירה בין אופציה מדינית מבטיחה למדי – שכבר בעמדת הפתיחה שלה נתנה לישראל כמעט את כל אשר ציפתה לו בהסדר מדיני עם הערבים – לבין אופציית המלחמה – אליה, כך הם סברו, ישראל אכן מתקדמת – הם אפילו לא קיימו דיון בנושא... ודאי כי בחלקה, התנהגות השלושה מוסברת בביטחונם שגם אם תפרוץ מלחמה צה"ל ינצח בה וישראל תגיע בסיומה לשולחן המשא ומתן עם קלפים משופרים".
מלחמת 73, שפרצה בניגוד להערכותיה של ישראל, היתה מכה אנושה לשאיפות ההתפשטות שלה. הזעזוע שהתחולל בחברה הישראלית וחוסר האמון בהנהגה שלא ידעה לצפות את העומד להתרחש, אילצו את ממשלת ישראל להסכים למסלול המדיני. ארבע שנים מאוחר יותר שלח הבוחר את מפלגת העבודה הביתה, והכתיר במקומה את הליכוד בהנהגת מנחם בגין. בגין בחר באופציה המדינית. בפעם הראשונה נכנסה ישראל למהלך של משא ומתן לשלום עם מדינה ערבית. הסכמי קמפ דיוויד והנסיגה מסיני שברו את הטאבו הראשון של "לא לחזרה לגבולות 67".
בספרו "מזרח תיכון חדש" טוען שמעון פרס: "מלחמת יום כיפור היתה יכולה להיות המלחמה האחרונה. לבנון שיבשה את התהליך". האמנם? האם לבנון היתה טעות, הונאה של גנרל מטורף ומצביא חלש, סטייה ממדיניות המלחמה של ישראל? איננו חושבים כך.

על אף שממשלת בגין חתמה על הסכם שלום עם מצרים ונסוגה מסיני, בגין מעולם לא ויתר על חלום ארץ ישראל השלמה. את בחירתו לכהונה שניה ב-81 הוא הקדיש לניסיון לחסל את הבעיה הפלסטינית באמצעים צבאיים. באוגוסט אותה שנה הוא מינה את אריאל שרון לשר הביטחון כדי שזה יביים עבורו את המחזה הלבנוני. במלחמת לבנון, שבה פתח בקיץ 82, הוא הגשים הלכה למעשה את שנאתו העיוורת לפלסטינים, אותם כינה "חיות דו רגליות" וצוררי העם היהודי.
כשמנסים להבין את ההיגיון שהוביל את ישראל לטירוף של מלחמת לבנון, עלינו לקחת בחשבון את התנאים הבינלאומיים ששררו באותה תקופה. שנה לפני מלחמת לבנון התקיימו חילופי משטר בבית הלבן. רייגן שהחליף את קרטר אימץ סוג חדש של מחשבה מדינית אסטרטגית, שבמרכזה מסע צלב נגד ברה"מ, שנועד "למחוק את החרפה של וויטנאם". בגין הריח את ההזדמנות החדשה שנוצרה. באותה שנה הוא יצא לארה"ב עם הצעה "למחוק את החרפה של מלחמת 73" באמצעות סדר חדש בלבנון. הצעתו של בגין נפלה על קרקע פורייה. רייגן, הסתבר, יעד לישראל תפקיד צנוע: "להשתתף בבלימת הסובייטים באזור הים התיכון". לצורך זה לא יזיק להכות קצת באש"ף וללמד את הסורים לקח. הדאגה היחידה של האמריקאים היתה שהמלחמה בלבנון לא תפרוץ לפני שתושלם הנסיגה מסיני ב-25 באפריל ולא תשמש תירוץ לישראל לעצור את הנסיגה. המלחמה פרצה, אם כן, בדיוק בתקופה שלאחר הנסיגה מסיני ולפני מסע הבחירות בלבנון, שנועד לקיץ 82.
מלחמת לבנון היתה עבור רבים בישראל, כמאמרו של הרמטכ"ל דאז, רפול, "הקרב על ארץ ישראל". הם האמינו כי אם יחוסל אש"ף בלבנון תובטח לנצח שליטתה של ישראל בגדה המערבית ובעזה.

אבל משהו השתבש. המלחמה שהיתה אמורה להימשך 48 שעות התארכה והפכה לביצה טובענית. האמריקאים, דעת הקהל בעולם, ומעל לכל הצבא והציבור הישראלי, שהיו מוכנים לתמוך במבצע בזק מוגבל בזמן ובהיקף, התקשו לעכל מלחמה ממושכת שגבתה קורבנות עצומים והולידה את טבח סברא ושתילא.
על הריסות עין אל-חילווה וביירות, נשבר הקונצנזוס הישראלי לבלי שוב. השבר העצום שיצרה המלחמה הזאת בחברה הישראלית, העלה, בפעם הראשונה לסדר היום הציבורי, את תופעת הסרבנות. ברחוב הופיעה תנועה אדירה, שלא היתה כמותה, של אזרחים שהתנגדו למלחמה. נפתח ויכוח מר על צדקת המלחמה, שהוציא לרחובות מאות אלפי אנשים.

למרות כל זאת, ועל אף שהיה ברור שישראל לא תרוויח דבר מהישיבה על אדמת לבנון, שום ממשלה לא העזה לעשות את הצעד שהיווה הכרה בכך שהאימפריה מתכווצת. רק במאי 2000, השלים סוף סוף ראש הממשלה אהוד ברק, את הנסיגה מלבנון, באיחור של 18 שנה.
למעשה, מלחמת לבנון סגרה את האופציה של ישראל להתפשטות צבאית בטווח הנראה לעין. היא שברה עוד טאבו כאשר אילצה את ישראל לסגת מבלי לקבל דבר.

5. הבעיה הפלסטינית - מזעור נזקים

מלחמת לבנון העבירה את הבעיה הפלסטינית לתוך ישראל. העמידה ההרואית של הלוחמים הפלסטינים (לצד הכוחות הלאומיים הלבנוניים), והעובדה שהם הצליחו לשבש את תוכניות הצבא הישראלי בעזרת לחימתם העקשנית, ילדי האר.פי.ג'י והצומוד של יושבי מחנות הפליטים, העלתה את קרנם של הארגונים הפלסטינים בעיני תושבי השטחים הכבושים.

בדצמבר 87, עקב התעקשותה של ממשלת שמיר שלא לקדם שום מהלך מדיני, פרצה בשטחים האינתיפאדה הראשונה. לא צבא מאומן ולוחמים חמושים, אלא קול חדש, שלא נשמע עד כה: קולו של העם הפלסטיני בשטחים הכבושים. ישראל מצאה את עצמה עומדת בפני בעיה שאין לה ולא היו לה כלים להתמודד עמה – מאבק בעם שלם. האינתיפאדה הראשונה אילצה את ישראל לשבור את הטאבו הגדול מכולם - לא להכרה באש"ף.

דרך ארוכה עברה ישראל מהאמרה הידועה של גולדה מאיר לאחר 67 "מי זה העם הפלסטיני? אני פלסטינית", ועד להסכם אוסלו. מפלגת העבודה, ששלטה בשטחים בעשר השנים הראשונות עד 77, האמינה באופציה הירדנית. ואולם, בפועל היא לא עשתה דבר ואף פעלה נגד מימושה של תוכנית זו: "היו אלה השנים שהוחמצו. משה דיין, אחד מנציגיה הבולטים של המפלגה ו'האיש החזק' שלה עד מלחמת יום הכיפורים, גירש מאות רבות של אישים פלסטינים מהשטחים, כשבולטים בהם הפרו-ירדנים. בגלל התנגדותו של דיין לא נערך כל דיון ב"תוכנית אלון", שהתבססה על פשרה טריטוריאלית בגדה ועל נסיגה משמעותית של ישראל מאזור זה. דיין הוא שטבע את האמרה כי יש להמתין ל'קריאת הטלפון' של חוסיין ולא עשה דבר כדי שטלפון זה יצלצל כאשר הדבר עוד היה אפשרי".

באותה תקופה תמכו חלקים ממפלגת העבודה וגם הימין של מפ"ם בתוכנית שקראה לנהל משא ומתן עם כל גורם פלסטיני "פרט לאש"ף". קבוצה זו התייצבה אחרי מנחם מילסון, יועץ שר הביטחון שרון, וקראה להכריז על מוסטפא דודין, ראש האגודות הכפריות, כנציגם "הלגיטימי המוסמך" של תושבי השטחים. הם האמינו שמלחמת לבנון איפשרה לישראל ליצור בעצמה כתובת חדשה להסדר עם הפלסטינים, במקום אש"ף "שהובס" בלבנון. האגודות הכפריות חומשו בנשק צה"לי והפכו לפלנגות שהטילו טרור על האוכלוסיה בשטחים.

כשפרצה האינתיפאדה ב-87 היא מצאה את ההנהגה הישראלית בלתי מוכנה לחלוטין. ההתקוממות העבירה את שדה הקרב מהחזית החיצונית כמו לבנון ומצרים, אל תוך הבית. "ככל שנמשכה ההתקוממות, כן חדרה להכרתם של ישראלים רבים העובדה שישראל חוזרת למעשה לקווי ההתחלה בסכסוך עם הפלסטינים, לשלבים הראשונים שקדמו אפילו למלחמת העצמאות, למחלוקת בנושאים הבסיסיים ביותר".
הציבור בישראל התחיל להרגיש שהקרקע נשמטת מתחת לרגליו, תרתי משמע. הסטטוס קוו שהתקיים בין ישראל לפלסטינים מאז מלחמת 48, נשבר ללא תקנה.
ההתקוממות הביאה את האמריקאים למסקנה לפיה יש להכניס את האזור לתהליך מדיני. הפחד הגדול מפני מדינה פלסטינית נמוג עם נפילת ברה"מ. לאחר מלחמת המפרץ כינסו האמריקאים את ועידת מדריד. בבחירות לכנסת ב-1992 הוסר המכשול האחרון בפני רכבת המשא ומתן – ראש הליכוד, יצחק שמיר העקשן הופל. וושינגטון הניחה את כל כובד משקלה למען נצחונו של יו"ר מפלגת העבודה, יצחק רבין. תחת הלחץ של השינויים שחוללה האינתיפאדה הראשונה, הסכים רבין, בפעם הראשונה, להכיר באש"ף ולנהל עמו משא ומתן.

התוצאה היתה הסכם אוסלו. לא בקלות נכנסה ישראל להסכם אוסלו, הרבה דם והרס בשני הצדדים נדרשו כדי לשכנע את ההנהגה הישראלית לבחור בדרך המדינית. למרות זאת, הסכם אוסלו לא סיפק את הבסיס ההכרחי לפתרון הסכסוך. למרות הנכונות לויתורים מהצד הפלסטיני, ישראל העדיפה להסתפק בתמרונים טקטיים. ההתנחלויות הושארו על כנן. במקום מדינה ריבונית קיבלו הפלסטינים רשות שלטונית תלותית, שנועדה לסייע לישראל לעבור משלטון כיבוש ישיר לניאו-קולוניאליזם.
אף על פי כן, הסכם אוסלו גרם למשבר עמוק בחברה הישראלית. הפילוג בין אנשי ארץ ישראל השלמה לתומכי הפשרה הטריטוריאלית הגיע למימדים בלתי נתפשים, והצמיח תופעות מפלצתיות כמו הטבח של ברוך גולדשטיין בחברון ב-1994. השיא היה ב-1995 עם רצח יצחק רבין על ידי פנאט ימני.

בניגוד לכל היגיון, רצח רבין חיזק את הימין והחליש את השמאל הישראלי, שהתקפל לנוכח מתקפת הימין. לרוב רובם של הפלסטינים הביא אוסלו רק אכזבה ורעב. ההסכם איבד את תמיכת הרחוב עוד לפני שיאסר ערפאת הלך לקמפ דיויד. בסוף שנת 2000, זמן קצר לאחר שהשיחות נכשלו, התפרץ הר הגעש בשנית בדמות האינתיפאדה השנייה. זו לא היתה אינתיפאדה עממית כמו זו הראשונה, אלא התקוממות אלימה שהונהגה על ידי חמאס ואשר השתמשה באסטרטגיה של פיגועי התאבדות, עליה לא היתה לישראל כל תשובה צבאית. האחיזה של הצבא הישראלי בשטחים הכבושים הלכה והתערערה. גם הקונצנזוס הישראלי לגבי השטחים נשבר. הליכוד, הפעם בהנהגת שרון, עלה לשלטון. בלית ברירה הוא אימץ את התפישה שגובשה תחילה על ידי המערך: הינתקות מוחלטת מהפלסטינים.

בנוסף לכך, לצד המלחמה בטרור המתעצם נפתחה חזית חדשה: המלחמה הדמוגרפית. מה תעשה ישראל כאשר בעוד עשר, או אולי עשרים שנה, יחיו בין הים לנהר הירדן יותר ערבים מיהודים? כיצד תוכל לשלוט באוכלוסייה שמאסה בה, וגם לשמר את אופייה היהודי והדמוקרטי?

6. הכתובת על הקיר

אם ב-67 היה נדמה שכוחה הצבאי של ישראל יאפשר לה למנוע עימותים נוספים, הרי שהתהליכים שהתרחשו מאז לא רק ניפצו את האשליה הזאת, אלא גם שינו את אופי העימות - מעימות טריטוריאלי בין מדינות לעימות כפול: עם אוכלוסיה פלסטינית אזרחית, ובינה לבין עצמה. הקרע הפנימי בחברה הישראלית מעמיד בסימן שאלה את עצם קיומה, כאשר אליו מתלווה משבר כלכלי עמוק כתוצאה מניפוץ מדינת הרווחה.
כל ניצחון שהשיגה ישראל הביא בעקבותיו לנסיגה. מלחמת 67 הובילה להתחזקות אש"ף ולעצמאותו ממדינות ערב. מלחמת לבנון נועדה לחסל את אש"ף, ובמקום זאת היא דחפה את העימות הפלסטיני לתוך גבולות ישראל והולידה את האינתיפאדה הראשונה. ישראל ביקשה לשים קץ לאינתיפאדה על ידי הסכם אוסלו, אבל העדיפה שוב את ההישג הטקטי, כשהיא מציבה בשטחים משטר בובות במקום לאפשר הקמת מדינה ריבונית. האכזבה והזעם של הפלסטינים באו לביטוי באינתיפאדה השנייה, שהולידה את תוכנית ההינתקות, שאינה אלא ניסיון נוסף לדחות את הפתרון – על ידי הפרדות חד צדדית ממיליון וחצי פלסטינים בעזה והעמקת השליטה בגדה המערבית.
האינתיפאדה השניה הובילה כאמור לאימוץ מיזם הגדר על ידי ממשלת שרון ב-2002 ולתוכנית ההינתקות שבה נשבר טאבו כפול. הגדר הוכיחה שהקו הירוק עדיין קיים, ותוכנית ההינתקות הוכיחה שניתן לפנות התנחלויות משיקולים מדיניים.

כתוצאה מהמציאות החדשה חל מהפך שקט במפה הפוליטית הישראלית. שתי המפלגות, העבודה והליכוד, הבינו שהמציאות החברתית, הכלכלית והבינלאומית אינה מאפשרת לישראל לנהל מדיניות של מעצמת על. בעוד העבודה דואגת להתנער מאנשי שמאל דוגמת ביילין ודיין, ניטרל הליכוד את נתניהו והפייגלינים למיניהם. שני חלקי הממסד הישראלי, משמאל ומימין, הלכו והתקרבו זה לזה, עד שמצאו עצמם מזדווגים בממשלת אחדות לצורך לידתה של תוכנית ההינתקות.

תפקיד חשוב באיחוד הכוחות של האליטה השלטת בישראל יש ליחס לגלובליזציה. "פרויקט השלום התאפשר לאחר שאליטה זו הגיעה בשנות התשעים להבנה שמוטב לה להשתלב בתהליכי הגלובליזציה הכלכלית מאשר להמשיך את הפרויקט הניאו-ציוני של ההתנחלות ודיכוי של פלסטינים." אנשי מק'וורלד הביסו את אנשי הג'יהאד מירושלים, אנשי החולצות הכתומות ותומכיהם בימין הקיצוני, שנותרו במיעוט עם חזון ארץ ישראל השלמה וגאולת המולדת. התקרבות זו בין שני המחנות היריבים הולידה יצור כלאיים: תוכנית ההינתקות שמבוססת על העדר תוכנית - לא מדינה פלסטינית עצמאית וגם לא ארץ ישראל השלמה. זוהי פרוגרמה שבנויה על פרגמטיזם וכיבוי שריפות לצורך הישרדות. מיזם של קוסמים שאינו צופה את היום שאחרי.

על רקע הואקום הפוליטי והאידיאולוגי מתחיל הציבור הישראלי לשאול את עצמו - איפה טעינו? חיים יבין מטייל בארץ המתנחלים ומעדיף לבקר בחברון עם ויזה. ההיסטוריון תום שגב קובע כי מלחמת 1967 היתה מלחמה מיותרת , ואריק אינשטיין מזמר ברדיו "ארצי מולדתי הולכת פייפן".
הנבואה האפוקליפטית של הרמטכ"ל היוצא, משה יעלון, מבטאת את המבוכה ואובדן הדרך של הציבור הישראלי: "לא איראן ולא סוריה ולא עיראק... האיום הקיומי החיצוני הוא האיום הפלסטיני... שילוב של טרור ודמוגרפיה עם סימני שאלה לגבי צדקת הדרך, הם מתכון לכך שבסוף לא תהיה פה מדינה יהודית". בתשובה לשאלת המראיין הוא מסביר: "מה אני אומר לציבור הישראלי? אני אומר שאנחנו עדיין חברת מאבק. לא הגענו למנוחה ולנחלה".

האם ישראל הולכת לקראת התעצמות האינתיפאדה, כפי שמזהיר יעלון, או שאולי תבין לבסוף שאין לה קיום בתור כוח כובש ותיכנס לתהליך עיצוב גבולות הקבע שלה, כפי שמצפה השמאל? היום כבר ברור ששום צד אינו יכול להכריע את יריבו באמצעים צבאיים. מה שדרוש הוא הנהגה שתדע לקרוא את הכתובת על הקיר.
קיומה של ישראל תלוי במידה רבה בקיומה של האימפריה האמריקאית. משום כך, גורלנו נקבע במידה רבה על ידי התרחשויות שמתחוללות הרחק מירושלים, בבגדאד למשל. התערערות מעמדה של האימפריה האמריקאית בעולם, צריכה לשמש אות אזהרה למיני-אימפריה הישראלית. אחת התכונות המאפיינות אימפריות היא שהן הולכות ומאבדות קשר עם המציאות עד שהן קורסות מעצמן.