עוד מאמרים מאת
חגי מטר

אוטופיה זמנית

גליון 17, נובמבר 2005

שיחה עם שמיניסטים

סרבנות 2005 – פן נוסף בתנועת האקטיביזם

"הסירוב הוא ערך בפני עצמו, אבל הוא חלק מכל המאבקים שאני לוקחת בהם חלק. כמובן שאני מסרבת ללכת לצבא, אבל אני גם מסרבת לאכול חיות מתות, מסרבת לתרום לניצול ילדים ולכן אני לא קונה ב'גאפ' או ב'נייק'... הסירוב הוא דרך חיים שבחרתי, וזה מתקשר לכל דבר בחיים" - אנה שלונסקי, פעילה בתנועת השמיניסטים.
אלכס קון, סרבן בחופשה מהכלא, שמאחוריו 138 ימים בשמונה כליאות חוזרות ונשנות, עונה לאנה: "הסירוב שלי לכאורה לא קשור למאבקים אחרים, כי אני מסרב בגלל הכיבוש והייתי מסרב להתגייס גם אם הכיבוש היה העוול היחיד בעולם - אבל הוא כן קשור למאבקים אחרים, כי זה לא מקרה שכל העוולות הקיימות בעולם קיימות ביחד". אלו שניים שמייצגים את פניה של תנועת הסרבנות הצעירה היום.

אין הרבה מסגרות אקטיביסטיות שנעדרות נציגים ממכתב השמיניסטים 2005 (ראו מסגרת). נוסף על פעולות הסברה בשערי בתי ספר והפגנות תמיכה בחבריהם הכלואים, הפעילים מצטרפים להפגנות נגד הגדר בבילעין ולהפגנות של ארגונים לזכויות בעלי חיים; הם באים ל"סלון מזל" – מרכז להפצת מידע אלטרנטיבי בת"א ומשתתפים בקבוצות לימוד שונות על כלכלה, חברה, גלובליזציה ומיליטריזם. הם היו גם בפסטיבל האקטיביזם, בפסטיבל "עושות פמיניזם" ובאירועי האחד במאי. הגרעין הקשה של התנועה מונה כמה עשרות פעילות ופעילים, שרואים בהחלטה לסרב רק חלק מתפישת עולם רדיקלית כוללת ובסירוב שלהם עצמו רק פעולה אחת (גם אם מרכזית וחשובה) בתוך ניסיון ליצור אורח חיים אלטרנטיבי מיסודו. כך למשל אומרת רותם, תלמידת תיכון מתל אביב, ומחברי הגרעין הקשה של המכתב: "העניין הוא להשתחרר מדיכויים ומתפיסות שונות שהחדירו לך, ולמצוא את האי-אלימות שבך".
מכתב השמיניסטים החדש נשלח לראש הממשלה והתפרסם בכלי התקשורת במרס 2005. חתומים עליו יותר מ-300 נערות ונערים מכל הארץ, המצהירים, בדומה לחותמי מכתב השמיניסטים 2002, שיסרבו לשרת את הכיבוש. פעיליו הם כיום מהגורמים החשובים ביותר בזירת ההתנגדות לכיבוש. מבין החותמים על המכתב שניים, מישה הדר ואייל ברמי, נכלאו לכמה חודשים ויצאו בהמלצת קב"ן לאחר כמה חודשים; חמישה (אחרים) נשלחים שוב ושוב לבתי הכלא הצבאיים זה זמן רב, וסרבניות וסרבנים נוספים עתידים להיכלא במהלך השנה הקרובה. מאז הפרסום הראשון בתקשורת, הפעילים מפיצים עלוני מידע ברחובות הערים ובבתי ספר ומפגינים בכניסה לבקו"ם עם כניסתו לכלא של כל סרבן חדש. בין העלונים יש חוברת שכתבו חברים בתנועה ושמה "הסיפור האחר". החוברת, שפונה לבני נוער, מתארת בקצרה את תולדות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, סוקרת בהרחבה את הכיבוש ב-67' ומסבירה על מפעל ההתנחלויות ועל החיים בצל הכיבוש; מנתחת את השקר שבהסכמי אוסלו ובקמפ דיוויד ומספקת הקשר כלכלי להתפתחויות השונות בסכסוך מאז 67'. "הוצאנו את 'הסיפור האחר' כי ראינו בוויכוחים עם בני נוער שקיימת בורות כמעט מוחלטת למה שקורה וקרה סביבם", מסביר עמרי עברון, תלמיד תיכון הפעיל במכתב השמיניסטים. "מה שאנשים כן יודעים זה רק דרך הפריזמה של החינוך הציוני שקיבלו".
בהפגנות בכניסה לבקו"ם השמיניסטים מנסים לא רק לתמוך בחבריהם שנשלחים לכלא, אלא גם למשוך את עין התקשורת והמתגייסים בעזרת מיצגים מקוריים. בהפגנה האחרונה, למשל, שנערכה עם כניסתו הראשונה לכלא של אורי נתן וכניסתו השלישית של שאול מוגרבי-ברגר, התחפשו כמה מהצעירים לחיילים וכמה לפלסטינים ולפעילי שמאל עצורים שסופגים מכות וצעקות מהחיילים. פעילות מהתנועה חילקו "שי למתגייסים" לכל הבאים בשערי הבקו"ם: אזיקונים עם "הוראות הפעלה" המסבירות על מעצרים של פעילי שלום ומפגינים לא-אלימים בשטחים הכבושים.

כמו במכתב השמיניסטים הקודם, גם בקרב החותמים על מכתב זה קיימים כמה הבדלים ברורים. ההבדל הבולט ביותר הוא בין הרוב המכריע של החותמים, שמסכימים להצהרה שבמכתב אך אינם מעורבים בפעילות, ובין הפעילים – גרעין רדיקלי שמתחזק את התנועה ומארגן את כל פעילויותיה. הפעילים מוגבלים מבחינת הדברים שהם יכולים לומר או לעשות בשם התנועה, מתוך מחויבות לרוב החותמים, אך דומה שהם דווקא מרוצים מהמצב הזה ולא חשים שהם עושים פשרות אידיאולוגיות. "כל ארגון מחייב פשרות כלשהן", מסביר עמרי, "ובאמת כשאנחנו רוצים לעשות דברים שרוב החותמים לא יסכימו איתם, אנחנו עושים אותם שלא תחת הכותרת 'שמיניסטים'". "יש יתרון בכך שאנחנו כבולים על ידי המכתב", מפתיע אורי נתן, גם הוא בחופשה מהכלא, ומסביר: "אנחנו (הגרעין הקשה, ח.מ.) עומדים על הקצה של הרדיקליות בארץ. מולנו חשכה, ואין רדיקלים מאיתנו. הרוב של המכתב מחזיק אותנו קצת יותר קרובים לקונצנזוס, בצורה שמאפשרת לעוד אנשים להבין מה אנחנו אומרים בכלל". אלון-לי גרין, פעיל נוסף, מוסיף ש"הכבילה למכתב מונעת מאתנו להגיע לפעולות קיצוניות שאנחנו לא בטוחים שאנחנו מוכנים לעשות".

הבדל ברור נוסף הוא בין "סרבני שטחים" לבין "סרבנים מלאים". בעוד שסרבני שטחים, המוכנים לתת לגיטימציה לצבא הישראלי ככלל אך מסרבים לשרת את הכיבוש מעבר לגבולות 67', מהווים חלק חשוב מכלל החתומים על המכתב, הפעילים המרכזיים בתנועה כולם "סרבנים מלאים". בניגוד למסורת של רוב תנועות הסירוב בארץ, ובהן תנועת השמיניסטים הקודמת, השמיניסטים החדשים אינם מבחינים בין סוגי הפטור, דהיינו "סירוב מלא" מבחינתם הוא הסירוב לשרת בצבא, ולא משנה אם משיגים את הפטור באמצעות סירוב והליכה לכלא, שחרור על סעיף נפשי או בכל דרך אחרת (אף שההערכה והתמיכה הגורפת באלה שהולכים בדרך הסירוב והכלא עדיין ניכרות). בעוד שכאמור אין סרבני שטחים בגרעין הקשה, חלק מהפעילים עדיין מתלבטים בין הכלא לקב"ן. את השינוי ביחס לקב"ן אפשר להסביר בשתי דרכים: האחת היא שמאז מכתב השמיניסטים הקודם עלה מאוד רף הענישה על סירוב (מכליאות של חודשיים-שלושה, לשיא של שנתיים בכלא לחמישה מחותמי המכתב הקודם), והאחרת היא שבמקביל התרחבה ההשפעה של תנועת "פרופיל חדש", שמקדמת שיח פמיניסטי ואנטי-מיליטריסטי ותומכת בכל סוגי הסירוב וההימנעות משירות צבאי. בריאיון עם כמה מהפעילים המרכזיים התפתח דיון בעניין זה.
אנה: "מבחינה פוליטית, הערך של הכלא גבוה מזה של הקב"ן – הישיבה העיקשת על העקרונות שלך מעבירה מסר חזק לחברה. לקב"ן, לעומת זאת, יש ערך תרבותי גבוה. ההליכה ההמונית לקב"ן יוצרת מצב שמבטל את המיליטריזם בארץ".
רותם: "אבל גם ההליכה לכלא מורידה את רמת המיליטריזם".

אנה: "כן, אבל יותר אנשים הולכים לקב"ן, וזאת אפשרות יותר זמינה לאנשים. להולכים לכלא גם יש את כל ההילה של הגיבורים, של האנשים המיוחדים והנחשקים".
עמרי: "קודם כול, לא בכל מצב העובדה שיש כמה אנשים בולטים לטובה במעשיהם זה דבר רע. הישיבה בכלא זה המקסימום שאפשר לעשות נגד הכיבוש. ישיבה ארוכה במיוחד מושכת תשומת לב, ולכן זה הדבר הכי חשוב שיש. אישית, אני מניח שאגיע לכלא".
הגרעין הקשה של השמיניסטים משתלב בסוגים רבים של אקטיביזם ושוקד על ביסוס אורח חיים אלטרנטיבי. יעל לוי, פעילה נוספת, מסבירה: "כשנכנסתי לגל של השמיניסטים, התחלתי לשמוע דברים ולראות דברים אחרת. אולי זה אבסורד, אבל ההתנגדות של חלק מהמשפחה שלי ושל הסביבה שלי לסירוב, הצורה שבה אנשים הגיבו, רק הראתה לי כמה שדרוש כאן שינוי יסודי וכמה שהסירוב שלי חשוב לחברה. כשנכנסתי לחברה האקטיביסטית ראיתי איך מתגבש אצלנו אורח חיים אחר לגמרי, בהרבה תחומים, וזה מתקשר גם לסירוב". ואכן, אותו גרעין קשה של פעילים הולך ומשתלב בשנה האחרונה בקהילה רחבה של אקטיביזם רדיקלי, שבו הסירוב מתקבל בטבעיות כחלק מהמחאה נגד הגדר ונגד הכיבוש, בדרכי חשיבה ובדרכי פעולה פמיניסטיות, בניהול חיים שיש בהם מינימום פגיעה בסביבה האקולוגית שלנו, בבני אדם אחרים ובחיות. כך למשל היה לפעילי המכתב חלק בארגון מחנה הקיץ האלטרנטיבי לנוער, שהתקיים השנה לראשונה ושאליו הגיעו כמאה בני נוער מכל הארץ. כמו בגרעין זה של השמיניסטים, גם במחנה הושם דגש רב על חשיבותה של קהילה ושל שייכות חברתית למסגרת אלטרנטיבית שרואה את הקשר בין העוולות השונות בעולם ומעודדת אקטיביזם.

דרך החשיבה הרדיקלית הכוללת מתבטאת גם ברמה גבוהה של ביקורת עצמית. טענות שמעלים כמה מהפעילים על ריכוזיות רבה מדי במבנה הארגון ועל היעדר שקיפות מספקת באופן העבודה ובארגון הפעולות, למשל, מעידות על הבנה עמוקה של מוקדי כוח ועל חשיבותו של ביזור הכוח והידע. לפי טענות אחרות, הקבוצה אליטיסטית ומתנשאת כלפי בני הנוער שהם קהל היעד שלה. יש שקוראים לגלות פלורליזם וסובלנות רבים יותר ולכבד את האנשים שמדברים איתם. נועה ברגר מנתחת את הכוח השלילי של גרעין מרכזי ורדיקלי מאוד: "נורא קשה לאנשים להתחבר לחוג החברתי שלנו. בניגוד להיגיון, אין יחס של קבלה. לא אומרים למצטרפים: 'בואו! אנחנו צריכים אתכם!' אלא מעמידים אותם במבחן: 'אתה רוצה להיות איתנו? אז לפני זה – באיזה הפגנות היית? להפגנה הזאת והזאת הגעת?'".

לעומת זאת, מיכל סטולר מציגה ניתוח פמיניסטי אופטימי של מבנה הקבוצה וטוענת שבהתחלה ניכרה דומיננטיות גברית, אך ככל שהזמן עבר התגבשה קבוצה נשית מלוכדת שצברה כוח ואף העלתה מודעות לעניין בקרב הגברים בקבוצה. היא מוסיפה שהבחירה לא להציג את ההולכים לכלא כגיבורים מבטלת את החלוקה הישנה בתנועת הסירוב בין "גברים גיבורים בכלא" ובין "נשים מעודדות בבית" ונותנת עוד כוח לנשים בקבוצה (אלא שבעקבות שינויים משפטיים בשנים האחרונות, כיום גם סרבניות מצפון נכלאות לתקופות ממושכות. אמנם בימים אלה אין סרבניות כלואות, אך לפני שנה היו, וסרבניות נוספות כנראה יישלחו לכלא בשנה הקרובה - ח.מ.).
יש פעילים שטוענים שאין די פעילות, ושהפעילות שמתקיימת לא פונה לבני נוער. "זה נחמד מאוד שאולי היו כתבות ברדיו או באינטרנט", אומרת דנה ווינדזור, "אבל כמה בני נוער פותחים רדיו או אינטרנט בשביל לשמוע על הדברים האלה? אפילו אני לא שומעת על מה שהשמיניסטים עושים, ואני עוד בשמיניסטים!" כדי לפתור את הבעיות הארגוניות שלהם, יכנסו השמיניסטים בקרוב את כל חותמי המכתב לסמינר שיימשך יום שלם ובו יועלו כל הסוגיות האלה ותוכרע דרכה של התנועה מעתה ואילך.

למרות המחלוקות על דרכי הפעולה ועל מבנה הארגון ולמרות המחלוקות האידיאולוגיות בין הפעילים (בין מחנות של "אנרכיסטים", "קומוניסטים" ו"סוציאליסטים"), בבסיס הפעילות של הגרעין הקשה קיימת חברות אמיצה. אין פעיל שלא ציין את האכפתיות של האנשים שסביבו, שמעניקה לו יותר מכול כוח להמשיך לפעול וכוח להאמין בעצמו. אף על פי כן, בסיכום הריאיון השמיניסטים אומרים שכללית, אין להם תקווה רבה לעתיד. האמונה שלהם בפעילות, לעומת זאת, עודנה איתנה. "אין לי תקווה. לאנשים לא אכפת מספיק ממה שקורה בעולם," אומרת רותם, "אבל אני עושה מה שאני עושה מתוך מחויבות, והמחאה נובעת מהרגש שלי". אורי: "מה שנורא זה שהחברה הישראלית, גם אלה שנקראים 'השמאל השפוי', פשוט מתעלמים ממה שקורה. השמאל הזה נשאר 'שפוי' כי הוא אומר שלשלוט על עם אחר זה נורא, תוך כדי שהוא שותה קפה בתל אביב. אנחנו במיעוט קטן של האנשים שבאמת אכפת להם והם גם עושים עם זה משהו". עמרי: "אני פועל מתוך מחויבות מוסרית ובלי קשר לשאלה אם זה יצליח, אבל למרות הפסימיות, אני חייב לומר שאנחנו עושים את המקסימום, ובעיניי זה מוביל לשינוי". דווקא אלכס, ותיק האסירים המצפוניים היום, נשמע האופטימי ביותר בחבורה: "בכל מה שקשור לכיבוש – אין שאלה, הוא יסתיים. זו רק שאלה של כמה זמן, כמה אנשים ייהרגו בדרך. לכן השאלה היא לא של תקווה, אלא של הישגים, וככל שאנחנו פועלים יותר, כך אנחנו עושים יותר טוב".

"מה יוכל לעזור לשמיניסטים לצמוח ולצבור יותר השפעה?" אני שואל לסיום. כולם עונים כמעט פה אחד: שכמה שיותר בני נוער שמסכימים עם מה שאנחנו אומרים יצטרפו לפעילות ושכל אותם ארגונים ואנשים מבוגרים שאנחנו יודעים שתומכים בנו פשוט יגיעו להפגנות שאנחנו מארגנים. זה הכי חשוב.