משמעות החוקה: עיראק שיעית, הנפט אמריקאי

מאת סאמיה נאסר ח'טיב
מילות מפתח: ארה"ב, עיראק

כצפוי, התוצאות הראשונות של המשאל שנערך בעיראק ב-15 באוקטובר מצביעות על כך שהחוקה זכתה לתמיכה רחבה במחוזות השיעיים ולהתנגדות רחבה במחוזות הסוניים.
בכיר בצוות הממונה על הבחירות אמר כי בשני המחוזות הסוניים, אנבאר וסלאח אל-דין, רוב המצביעים אמרו "לא" לחוקה. לא נותר אלא שרוב המצביעים במחוז נינווה יגידו "לא" לחוקה כדי שהיא תיכשל, זאת על פי סעיף בחוקה הזמנית, ולפיו אם שלושה מחוזות מתנגדים למשאל, הוא מתבטל. אולם עפ"י התוצאות הרשמיות, 99% מהמצביעים תמכו בחוקה, דבר המעיד על זיופים.

החוקה - פצצה מתקתקת

האמריקאים מציגים את החוקה כצעד לעבר יסוד עיראק דמוקרטית, כעילה למלחמתם הבלתי מוצדקת וכדי להמתיק את מצוקת הפיגועים נגדם. סקוט מקללן, דובר הבית הלבן, אמר לעיתונאים ב-12 באוקטובר בנוגע לחוקה: "הנה, ראיתם במו עיניכם כיצד איחו המנהיגים העיראקים את הקרעים ביניהם. אנו סייענו להם להגיע לפשרה ולבסס את האחדות".
ההסכמה שעליה מדבר מקללן היא הסכמה בין אלה שמרוויחים מהתפצלות עיראק למחוזות עצמאיים על פי מפתח עדתי: שיעי בדרום וכורדי בצפון (כאשר במרכז הסוני, סביב בגדאד, מתרחשת כיום מלחמת דמים). החוקה מתארת את עיראק כפדרציה לא ריכוזית ומתירה לאזורים להתאגד למחוזות עצמאיים בעלי סמכויות נרחבות. על בסיס זה, הסונים חוששים כי השיעים והכורדים ישתלטו על האזורים עתירי הנפט בצפון עיראק ובדרומה, ואילו הסונים, המרוכזים בארבעה מחוזות במרכז עיראק, ישארו בלי נפט ובלי יכולת השפעה.

את חששות הסונים מסכם אחד ממנהיגיהם, מוחסין עבד אל-חמיד: "החוקה מבוססת על פיצול עיראק, אבדן הזהות הלאומית, אבדן משאביה, על הכיתתיות ועל זריעת שנאה בין העדות". בדבריו התייחס עבד אל-חמיד לסעיף הנוגע לשירוש מפלגת הבעת', סעיף שתוקן בלחץ הסונים לאמור, שלא כל חבר בעת' הוא טרוריסט.
הבעיה היא שבעיראק אין היום מפלגות לאומיות כלל עיראקיות, אלא מפלגות עדתיות. ארה"ב עצמה דחפה את הסונים להתנגדות המזוינת כאשר הפיחה רוח חיים בסכסוכים גזעיים וכיתתיים וכאשר גרמה לצמצום תפקידם של הסונים במדינה.
הויכוח המתנהל סביב החוקה מצביע על כך שהיא נכתבה לא כדי לאחות את הקרעים, אלא כדי לעגן את ההישגים של חלק מהעיראקים על חשבון חלק אחר. משאל העם מגיש למעשה את עיראק ואת משאביה על מגש של כסף לשיעים ולכורדים ונוסח החוקה החדשה תואם את האינטרסים שלהם ושל האמריקאים.
כישלונם של האמריקאים בדיכוי ההתנגדות הסונית אילץ אותם לצעוד צעד אחורה, לנסות לרכוש את אמון הסונים המתונים ולשתפם בעשיה הפוליטית; זאת כדי לבודד את הסונים הפונדמנטליסטים הקיצונים מהסוג של חבורת זרקאווי. לצורך הקירוב של עמדות הסונים לשאר הצדדים, לא פסחה ארה"ב אף על אחד מבעלי בריתה באזור. היא גייסה את הליגה הערבית, וזו שלחה את אחמד בן-חלי כדי להגיע לנוסח מסוכם עם הסונים ולהימנע ממלחמת אזרחים.

גם השגריר האמריקאי בעיראק, זלמאי ח'ליל זאד, מנסה מאוגוסט לאחות את הקרעים בין הסונים לשיעים. כדי להרגיע את חששות הסונים, אמר ח'ליל זאד: "הפשרה על טיוטת החוקה תחזק את האחדות הלאומית, ובכל זאת נדרש מו"מ קשה כדי למתן את המתח העדתי בעיראק. כמו כן", הוסיף ח'ליל זאד, "יש לדון בחודשים הקרובים בבעיות פוליטיות יסודיות, ובהן העברת השלטון למחוזות, ההשתלטות על מקורות הנפט ותפקיד האיסלאם במדינה".
התיקונים שהוכנסו לחוקה ברגע האחרון, שלושה ימים בלבד לפני משאל העם, במטרה לפייס את הסונים, הצליחו לפלגם. מתוך 21 גופים סוניים קיימים, שניים הסכימו לאשר את החוקה, והם: המפלגה האיסלאמית ומוסד הווקף. השיח' זכריא אל-תמימי מ"ארגון חכמי הסונים" טוען שהויתורים שהשיעים והכורדים הסכימו להכניס לחוקה "אינם אלא רמאות ואחיזת עיניים של הסונים, שנועדו לאישור החוקה". אולם הניסיונות להחזיר את שני הגופים למחנה הסוני נכשלו (אל-שרק אל-אווסט, 14.10.05).

העסקה: איסלאם תמורת נפט

מאמר של סוכנויות הידיעות (הארץ, 16.10.05) חושף את הכוונות האמריקאיות האמיתיות. למרות שאיפתם הפוליטית להביא לפיוס עם הסונים כדי שיאשרו את החוקה, האמריקאים תומכים בחלוקת עיראק מסיבות כלכליות. ראיה לכך היא סעיף שהממשלה העיראקית הכניסה להצעת החוקה, שהוא זכר למדינת הרווחה. על פי הסעיף, ההכנסות ממכירת הנפט יושקעו לצורכי ציבור. אלא שהאמריקאים שינו את הסעיף הזה וכפו את הפרטת בארות הנפט ואת הפרטת הכלכלה העיראקית. ברור כי פיצול עיראק למחוזות קטנים יקל על האמריקאים לבצע את תוכנית ההפרטה.
פרשה זו מצביעה על עסקה בלתי כתובה בין הממשלה העיראקית לאמריקאים: תמורת הסכמה עיראקית על הפרטת הכלכלה והנפט לטובת האמריקאים, הסכימו האמריקאים שהשריעה האיסלאמית תהיה מקור הסמכות החקיקתית, כפי שדורשים השיעים. השיעים טוענים כי מי שמצביע נגד החוקה כופר בצווי הדת.
ארה"ב מוכנה להעלים עין מהניגוד בין דת לדמוקרטיה. על כך תעיד הצהרת שגרירה בעיראק, זלמאי ח'ליל זאד, שתומך בהיות השריעה מקור הסמכות של החקיקה "בתנאי שהדבר לא יתנגש בדמוקרטיה". מאחר שתנאי זה איננו ישים, נראה שעיראק צועדת לקראת הפיכתה למדינת שריעה שסממניה החיצוניים דמוקרטיים, בדומה לאיראן, במקום להפוך לדמוקרטיה הערבית הראשונה, כפי שהבטיח ג'ורג' בוש.
המשמעות של עסקה זו ברורה: עיראק תהיה מדינה בעלת תשתית כלכלית אמריקאית ניאו ליברלית השייכת למאה ה-21, ומנגד מבנה מדיני אסלאמי המבוסס על השריעה שלפני 1,400 שנה. זוהי סתירה שאין לגשר עליה.

סעודיה הביעה את חששה שטיוטת החוקה החדשה סוללת את הדרך בפני "רפובליקה שיעית" שתתקיים בשבעה מחוזות בדרום עיראק, והוסיפה שהיא עוקבת בדאגה אחר התפשטות ההשפעה האיראנית באזור. לא רק סעודיה מודאגת מהמצב, אלא רוב מדינות האזור, ובהן תורכיה, החוששת שפיצול עיראק יזעזע את ביטחונה.
העיתונות האמריקאית מצדה אינה מסתירה את ספקותיה בנוגע להצלחת התוכניות האמריקאיות לכונן משטר יצוגי יציב, שהוא תנאי לנסיגת הכוחות האמריקאיים מעיראק. ב"וושינגטון פוסט" התפרסמה ביקורת חריפה על בוש ובה נחשף השקר שבטענתו כי מטרת המלחמה הייתה הנחלת תבוסה לאיסלאם הקיצוני. בעיתון מובאים ציטוטים רבים ממבקרי החוקה, שלא זו בלבד שאינם אופטימים, הרי שהם סבורים שאת המצב של עיראק יש להגדיר כטרגדיה שאין לה תקנה.
המפקד העליון של עיראק, הגנרל ג'ורג' קייסי, מאמין שמציאת פיתרון פוליטי לבעיית עיראק היא חיונית לשם הכרעת ההתנגדות. באותה נשימה הוא אמר לוושינגטון פוסט (16.10.05) שהפוליטיקה בעיראק נעה בכיוון מוטעה לחלוטין: "אם בעבר חשבנו שהחוקה תאחד את עיראק, היום אנו מבינים שהיא לא תעשה זאת". בוש, מצדו, בהופעותיו בציבור, מדבר כנראה על עיראק אחרת כאשר הוא מכריז: "לא לנסיגה, לא לכניעה, לא פחות מניצחון מלא".

למעשה ארה"ב הפסידה במערכה מזמן, כאשר השלימה עם הסמכות הדתית ובראשה האיתוללה עלי אל-סיסתאני, ובכך מסרה את עיראק לידי איראן. החוקה מתעלמת מהאינטרסים של הסונים, המהווים 20% מהעם העיראקי. לא די שחוקה זו לא יכולה להבטיח לעיראקים ביטחון ויציבות, היא גם מעכבת את יציאת האמריקאים מהבוץ העיראקי.