גליון 17, נובמבר 2005

טיוטה של שמאל

עתה, כשכבר התפוגג הערפל שאפף את תוכנית ההינתקות מעזה, ולאחר שגם עשן בתי הכנסת השרופים התנדף, נותרה השאלה, האם לכך התכוון השמאל כאשר "הפסיק לפחד משרון והחל לאהוב את אריק"?
ברוכים הבאים לכלא עזה. אין יוצא ואין בא ללא פיקוח ישראלי. האבטלה הקשה ממשיכה להכות בתושבי הרצועה, כמוה גם הרעב והיאוש. רציחות וחטיפות הפכו עניין שבשגרה, והכאוס הפנימי חוגג. אין לכך כמעט שום התייחסות בתקשורת הישראלית. למי אכפת, הרי זה כבר לא העסק שלנו.

שני סקרים שנערכו לאחר ההינתקות, מגלים את מה שכולם כבר יודעים, השמאל רוצה ששרון לא יגמר לעולם. בממשלת שרון-פרס תומכים יותר ממחצית מצביעי מרצ, ומחצית מקרב מתפקדי העבודה מעדיפים בכלל ממשלה בראשות שרון. מפלגת העבודה איבדה את הדרייב לקיומה. מאז אוקטובר 2000, כאשר החל להיות כאן רע, לא היה כל כך טוב. לא צריך את מפלגת העבודה כדי לממש את הסיסמא "אנחנו פה והם שם". שרון מבצע אותה בהצלחה יתרה. ואם נזכרים בקופירייטר, אהוד ברק, הוא הרי הסיר את מועמדותו לרשות העבודה, כדי להשאיר את שני הזקנים על כיסאם. סוסים מנצחים לא מחליפים. באופטימיות הבלתי נלאית שלו, הגדיר פרס את רצועת עזה כ"טיוטה של מדינה". כך הוא מרגיע את המצפון של בוחריו, אותם רתם לקטר של שרון עד הבחירות בנובמבר 2006.

מה סוד הקסם של שרון? הוא מגשים עבור השמאל את תוכנית המינימום לפתרון הבעיה הפלסטינית. הוא היחיד שיכול לסגת מהשטחים ולשמר את הקונצנזוס. הקונצנזוס קיים אבל אילו הועלתה התוכנית על ידי מפלגת העבודה (כפי שאכן קרה בעבר בימי ראשותו הקצרים של מצנע), היא לא הייתה זוכה למימוש. חברי העבודה יכולים לחכך את ידיהם ולהתמוגג מנחת על כך ששרון מבצע את התוכנית "שלהם". מה שהם אינם מבינים הוא, שהם הולכים ומתרחקים מהמקום שבו הם הכי אוהבים להיות – השלטון.

נניח למפלגת העבודה ונצפין מעט שמאלה. מה חושבת תנועת "שלום עכשיו" למשל? לאחרונה מתפרסמות מודעות בשם התנועה, שקוראות לפינוי ההתנחלויות המבודדות בגדה: חברון, טלמון, תקוע, אדורה, אלון מורה, מעון, יצהר ואיתמר. נראה שגם "שלום עכשיו" מתיישרת לפי הקו של שרון. כאילו אמרו לעצמם, קבצנים אינם יכולים להיות בררנים, בואו נשתמש בשרון במסגרת מה שהוא יכול לעשות. בואו נמחזר את הנסיגה מעזה לחלקים מהגדה. הקמפיין הפחדני של שלום עכשיו מוותר מראש על התביעה לנסיגה מלאה מכל השטחים הכבושים, כפי שדורש החוק הבינלאומי.

חזון המדינה הפלסטינית של שרון מוגבל לארבעים אחוזים משטחי הכיבוש. בהבנות שהתגבשו בשני ביקוריו אצל הנשיא בוש, באפריל 2004 ובאפריל 2005, הוסכם כי בכל הסדר עתידי, יהיו עובדות בשטח שלא ימחקו, למשל גושי ההתנחלויות הגדולים, ואלו שסביב ירושלים. באוקטובר השנה ביקר אבו מאזן בוושינגטון. המנהיג הפלסטיני נאלץ לשמוע מפי הנשיא האמריקאי את ההצרה המאכזבת הבאה: "אני מאמין שאפשר להגיע לשתי מדינות דמוקרטיות החיות זו לצד זו בשלום. אני לא יכול לומר מתי זה יקרה". העמימות הזו של בוש כלפי הפלסטינים משרתת את שרון, ומאפשרת לו להמשיך בצעדיו החד צדדיים, הן בבניית החומה, והן בעיבוי ההתנחלויות.
במרץ 2005 נערכה בתל אביב הפגנת תמיכה בשרון ובהינתקות ביוזמת מטה הרוב. בהפגנה השתתפו 10,000 איש. חצי שנה לאחר מכן, כשההינתקות מאחורינו, התקיימה עוד הפגנה בירושלים, שבמרכזה הסיסמא "שרון תמשיך". מספר המשתתפים בהפגנה זו צנח ל-4000. עם מסרים כאלה מי צריך שמאל. במאמר של לילי גלילי נאמר: "זה כבר לא נראה כמשבר נסיבתי, כזה הפוקד את השמאל מדי כמה שנים, אלא כמשבר זהות" (הארץ, 7.10.05).

ההפגנה האחרונה של השמאל בירושלים הייתה כשלון. גם הסקרים בקרב מצביעי מרץ והעבודה מבשרים פיחות משמעותי במעמדו של השמאל, ודימוי עצמי עלוב. בחשבון הפוליטי הכללי זו אולי עובדה שולית, אבל היא הרת גורל עבור מי שמאמין, שצריך לבנות אלטרנטיבה פוליטית שמאלית חדשה.
משני צידי הגדר, הן בעזה והן בגדה, מופקרים אנשים לגורלם. הזלזול בחלשים אינו מסתיים בפלסטינים. גם בתוך ישראל מתרחשת הינתקות אכזרית לא פחות של פערים חברתיים בין עשירים לעניים. ומה עם ההינתקות החד צדדית שבצע שרון למובטלים כאשר אימץ את תוכנית ויסקונסין? אותה תוכנית שמסירה את האחריות לגורלם מהממשלה, שבשל מדיניותה הם הפכו למובטלים.

הזהות של השמאל אינה יכולה להיבנות באמצעות סיוע לשרון ולמצביעיו. זהות שמאלית מבוססת על העיקרון של דחיה מוחלטת של הכיבוש ועל סולידריות עם העם הכבוש. הקונצנזוס המזויף שהתגבש בין שמאל וימין בישראל סביב נושא ההינתקות מוביל את כולם לאסון. האם לא למדנו את הלקח של שתי אינתיפאדות? הזהות השמאלית גם אינה יכולה להיתפר לפי מידותיהם של המעמד הבינוני והגבוה המחפשים ביטחון אישי ושקט. היא חייבת להיות קשורה עם הפועלים והמובטלים, שעוד לא אמרו את מילתם האחרונה.