Active Stills – מביאים את בלעין לתל אביב

מאת שרון הורודי
מילות מפתח: זכויות אדם, כיבוש

חמושים בדלי ובו דבק טפטים, מברשות ופנס יצאו ארבעת חברי הקולקטיב Active Stills, בלילה שבין 23 ל-24 בינואר, לרחוב. המטרה: להביא את סיפורו של הכפר בלעין למרכז תל אביב; לגרום למציאות המתרחשת חצי שעה מפה להשתקף בעיניהם של העוברים ושבים.

מועד פתיחת התערוכה אינו מקרי. התמונות נתלו שבוע לפני הדיון בעתירה לבג"צ שהגישו תושבי בלעין נגד גדר ההפרדה, הגוזלת יותר ממחצית מאדמות כפרם.
הקולקטיב מונה ארבעה חברים, שלושה גברים ואישה, צעירים בשנות העשרים לחייהם, חלקם למדו בבתי ספר לצילום. הם נפגשו בבלעין כשבאו להפגין עם פעילים אחרים נגד בניית הגדר במקום. הם מצלמים שם כבר שנה. הם לא היחידים. למעשה, המאבק בבלעין הפך לכר דשן לצלמים וליוצרי סרטים. המיוחד ביוזמה של חברי Active Stills היא שהם מנסים לפרוץ את בועת השמאל, שוויתר על הרחוב הישראלי ואינו מנסה להשפיע על דעת הקהל.

"הרעיון של התערוכה ברחוב התייחס גם לשאלה הכלכלית", סיפר לאתגר אורן, חבר בקולקטיב. "במחיר של הדפסה איכותית לגלריה אפשר לממן הדפסות לשש תערוכות באיכות נמוכה. האמנו שכך נגיע לציבור רחב יותר. לא רצינו 'לשכנע את המשוכנעים'. בתערוכה בגלריה מגיע קהל המוזמנים הקבוע, שהוא בדרך כלל שמאלני, חברים שלך ואקטיביסטים אחרים. בצורה הזאת הגענו לקהל גדול יותר".

"הצילום מקדם את הרצון שלנו לשנות", הוסיף אדו, גם הוא חבר בקולקטיב, יליד ארגנטינה המתגורר בארץ בשנים האחרונות. "התקשורת עם הקהל היא החשובה במקרה הזה ולא הביטוי האישי שלנו. זה יותר צילום תיעודי ולא צילום אמנותי. במקרה של בלעין, רצינו שיבינו את החיים שם, שיראו את חיי היומיום של התושבים".
חברי הקולקטיב לא הסתפקו בהשתתפות בהפגנות בלבד. הם התארחו בבתי התושבים, למדו על חיי היומיום בכפר, שוחחו עם החברים בועדות העממיות ורקמו קשרים אישיים עמם. "כשצילמנו מישהו", הסביר אורן, "ידענו את שמו, מיהו. זה לא מישהו אנונימי שנתקלנו בו. זהו אדם שאנחנו מכירים את הסיפור שלו". חברי הקולקטיב תלו את תמונות התערוכה גם בבלעין עצמה, בבית ISM, המשמש כבניין המועצה המקומית. מבית ISM יוצאת רוב הפעילות נגד הגדר ושם מתגוררים פעילים שבאים מחו"ל.

התמונות שצילמו חברי הקולקטיב שימשו גם כאמצעים ויזואליים בהפגנות, כפי שממשיך ומתאר אורן:
"לקראת הדיון בבג"צ קיבלנו על עצמנו לדאוג לאופן שבו תיראה ההפגנה מול בית המשפט. הכנו סדרת כרזות בגודל גיליון, ובהן צילום אחד של כל אחד מאיתנו והצגנו את הסדרה בהפגנה".

"אקטיביזם יכול להתבטא בדרכים שונות, בפוליטיקה למשל. הצילום הוא סוג של אקטיביזם. זוהי הדרך שלנו לזעוק את הזעקה", הסבירה קרן והוסיפה: "התחלנו כקבוצה שפועלת דרך שפת הצילום למען זכויות סוציאליות ומאבק למען הצדק בישראל. למעשה, חשבנו לעשות את הפרוייקט שלנו על נושא אחר, אבל אז הגיע הבג"צ והיינו צריכים לקבל החלטה, לעשות את זה עכשיו או בכלל לא".
חברי הקולקטיב לא מזדהים בשמם המלא. הסיבה לכך היא שתליית פוסטרים ברשות הרבים ללא אישור נחשבת עבירה, כי המרחב הציבורי אינו שייך, עדיין, לציבור. לדבריהם, ממילא הפרסום האישי פחות חשוב להם, הם מעדיפים לתת את הכוח לסיפור.

את תמונות התערוכה, ארבע סדרות של ארבעה תצלומים, תלו החברים בכמה מקומות ברחבי תל אביב: רחוב בזל, גן מאיר, הסינמטק, פלורנטין, נווה צדק, רחוב לילינבלום, רחוב יהודה המכבי ורחוב המלך ג'ורג'.
לכל תמונה מצורף משפט נלווה שפונה פניה ישירה לקהל כגון: דרושה יוזמה, דרושה פתיחות מחשבתית, דרושה אחריות, דרושה החלטה אמיצה. יתכן שזהו משחק מילים על הסגנון של מודעות ה"דרושים" התלויות גם הן בחוצות העיר או מודפסות בעיתונים. החיבור בין התמונה לטקסט הוא שיצר את האפקט שהם ביקשו לעורר. כשקוראים את הטקסט, התמונה הופכת להיות יותר מתיעוד; היא קוראת לצופה לפעול ברמה האישית.

האם הדימוי מסוגל לשנות?
יותם: "זה לא שאתה רואה את הדימוי וזה הגורם לשינוי. הדימוי גורם להתעניינות ואז אתה רואה את הלינק לאתר (שמופיע מתחת לתמונה) ונכנס אליו. זה מחכה לך שם. לקרוא או לפעול. הדימוי לא אמור לשנות את תפיסת העולם שלך מקצה לקצה".
ביום הפתיחה הרשמית של התערוכה, עברו חברי הקבוצה בין המקומות השונים שבהם נתלו התמונות וצפו בתגובות של העוברים ושבים. היו שעברו בלי להתייחס, היו שעצרו והסתכלו ולעתים התגלגלה במקום שיחה בין כמה עוברי אורח. הפעילים קיבלו גם תגובות באינטרנט. למשל, מתנחלת מעמונה הציעה להם לבוא ולצלם שם את האלימות שמפעילה המשטרה, לדבריה, על התושבים ועל תומכיהם. יתכן שלאמצעים האמנותיים יש יכולת מוגבלת לחולל שינוי בתודעה.