חמאס – ניצחון אחד יותר מדי

בחירות ברשות

מאת יונתן בן אפרת
מילות מפתח: כיבוש

לאן מועדות פניה של חמאס? הניצחון הסוחף של התנועה בבחירות לפרלמנט הפלסטיני ב-25 לינואר (74 מושבים בפרלמנט מתוך 132), היכה בתדהמה את כל הגורמים הפוליטיים המעורבים בסיכסוך. אך יותר מכל הדהים הניצחון החד משמעי את חמאס עצמה, כאילו הייתה עני מרוד שזכה לפתע בהון עתק בלוטו ואינו יודע איך להתנהל בעולם של בעלי הממון. הבלבול והמבוכה ניכרים בהצהרותיו הסותרות של מנהיגה הפוליטי של חמאס, ח'אלד משעל. בעת ביקורו בקהיר בראשית פברואר, לישיבת תיאום עם מנהיגי הפנים של חמאס ועם המצרים, הצהיר משעל שארגונו מוכן לבצע כל צעד נדרש בכדי להביא שלום לאזור אם גם ישראל תסכים לכך. באותה נשימה עצמה אמר כי חמאס מוכנה להוביל את העם הפלסטיני לקרב ארוך מול ישראל (אתר רשת אלג'זירה, 8.2.06(. תוצאות הבחירות יצרו כדור שלג, ומאז הוא מתגלגל. מנהיגי חמאס יצטרכו לנווט תוך כדי תנועה, בתקווה שהכדור לא יתפוס תאוצה ומימדים שיובילו להתרסקות מהירה של הניצחון המזהיר.

מאז תחילת האינתיפאדה הראשונה חמאס בנתה את עצמה ככוח פוליטי אופוזיציוני לאש"ף. באותה עת הסכים אש"ף להכיר במדינת ישראל ולהיכנס להרפתקה של הסכם אוסלו, שבמהלכה הוקמה הרשות הפלסטינית. כיום - יותר מעשר שנים אחרי אוסלו, אחרי חמש שנות אינתיפאדה עקובה מדם - הרשות הגיעה למיצוי כוחה. ההישג הפנים-פלסטיני אליו הצליחה חמאס להגיע באינתיפאדה ובבחירות האחרונות הוא ערעור מעמדה של הרשות ושל אש"ף כנציגו הבלעדי של העם הפלסטיני בשאלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אבל חמאס נתונה בסתירה עמוקה, שנובעת מכך שבכל אותן שנים היא בנתה את עצמה כאלטרנטיבה פנים-פלסטינית ולא כאלטרנטיבה פוליטית מציאותית שיכולה לייצג את העם הפלסטיני מול ישראל ומול העולם. היא לא העמידה מצע מדיני או תוכנית להסכם שלום עם ישראל, משום שעמדתה המוצהרת היא שכישות דתית אין היא יכולה להכיר במדינה הציונית.

כאשר מנתחים את תוצאות הבחירות באופן פרטני תמונת הניצחון מתמתנת. הבחירות ברשות התחלקו לשתיים: בחירות לרשימה הארצית ובחירות לרשימות אזוריות. התוצאות מראות שבהצבעה לרשימה הארצית הצביעו 430,000 איש לחמאס (45%) ו-400,000 איש למועמדי הפתח (41%), כשיתר המועמדים קיבלו 14%. את הניצחון הסוחף השיגה חמאס דווקא בבחירות האזוריות. בשל היעדר משמעת פנימית, פתח הציפה את הקלפיות במועמדים רבים בכל אזור. כך התפזרו הקולות והלכו לאיבוד. אנשי חמאס, הממושמעים, הסתפקו בנציג אחד בכל מחוז, שיכול היה לגרוף את מירב הקולות. וכך, שיטת הבחירות לצד שיטת ה"בזבוזים" - תרתי משמע - שפיתחה פתח במיומנות בעשור האחרון, היו הסוס הטרויאני שהיא במו ידיה הכניסה להיכל הפרלמנט ברמאללה. אילו גילו אנשי הפתח משמעת פנימית יתכן והיו יכולים, בעזרת תמיכה של ארגונים חילוניים אחרים, להקים את הממשלה הבאה ולמנוע את ההסתבכות של מפלגה כחמאס בשלטון.

ללא ספק, זו היתה גם התכנית המקורית של חמאס. לכל אורך מערכת הבחירות היא חזרה והדגישה שאין ברצונה לרשת את השלטון מהפתח. כל שקיוותה לקבל היה לגיטימציה כתנועה פוליטית מהוגנת בלי לוותר על הטיקט של אופוזיציה חמושה ולוחמת - כמו חיזבאללה, למשל. היא לא רצתה את המפתחות של הבית. אבל בחירות דמוקרטיות אינן תוכנית כבקשתך. העם אמר את דברו, ועכשיו תורה של חמאס לספק את התשובות. התשובה הראשונה שסיפקה, כדי להרגיע את הרחוב ואת הזירה הבינלאומית, היתה מסגרת הפעולה: הבחירה לקיים את מפגש הפסגה בין הנהגת החוץ (חאלד משעל, מוסא אבו-מרזוק) לבין הנהגת הפנים (איסמעיל הנייה ומחמוד אל-זהאר) במצרים (ולא בסוריה) היוותה איתות לישראל ולעולם שהתנועה מוכנה לפעול תחת המטריה האמריקאית והתנאים והמגבלות שהיא מציבה. במהלך אותו ביקור במצרים הצהיר אבו-מרזוק כי "חמאס לא תכיר בישראל, אבל תכבד את ההסכמות שנחתמו בין ההנהגה הפלסטינית והמדינה היהודית". העובדה שאין תהליך מדיני קונקרטי שחמאס צריכה לתת עליו את דעתה; העובדה שישראל מטפחת מדיניות חד צדדית ולא רואה כשותף גם את המתון שבמתונים בזירה הפלסטינית; העובדה שהבחירות ברשות התנהלו בצורה נקיה תחת עיניה הפקוחות של הקהילייה הבינלאומית - כל אלה גרמו להבדלי גישות ביחס כלפי התנועה הירוקה. ההכרה של הציר רוסיה-צרפת בתנועת החמאס מהווה מכה קשה למדיניות ארה"ב במזרח התיכון ולניסיון הדמוקרטי שהיא מנסה לכפות בכוח על תושביו. ניסיונות של בחירות דמוקרטיות בעולם הערבי מניבים פרי אחד – איסלאם, וזאת משום שאין בנמצא מפלגות ליבראליות בעלות אג'נדה ותפיסת עולם מערבית.

תוצאות הבחירות לרשות משקפות תהליך היסטורי שהיה חייב להתרחש, גם אם מימושו לבש אופי מפתיע. האינתיפאדה השניה, שהחלה כתנועה עממית, פרצה כעונש נגד שותפי אוסלו: ישראל, אך גם הרשות הפלסטינית. במאבק נגד ישראל היא התבטאה בכל עוזה, אך לא היו לה הנהגה או כוחות פנימיים הדרושים כדי להעניש את הרשות המושחתת, שהתעלמה ממצוקתו של העם, מהסגרים ומהאבטלה.
בבחירות האחרונות, גם בישראל וגם ברשות סמכו על "השכל הישר" של העם ועל הפחד שלו מפני פירוק סופי של הרשות הפלסטינית. אך מה שקרה הוא שהעונש שלא ניתן באינתיפאדה השנייה ניתן עתה. העם לא הסתפק רק בהענשת הרשות תוך שהוא נותן לה עוד צ'אנס: הוא לא היסס לפרק אותה סופית. אותו מרד שלא יכול היה לבוא לידי ביטוי פומבי בשנת 2000, בא לידי ביטוי הפעם, בחסות הבחירות החשאיות והודות לג'ורג' בוש. וכך יצא שמי שמוטט סופית את הסכם אוסלו ואת הרשות היה דווקא העם - חמאס היתה רק הכלי.

הבעיה היא שחמאס אינה יכולה להוות אלטרנטיבה לפתרון הבעיה הפלסטינית - לא במישור המדיני, וגם לא במישור הפנימי והכלכלי. בתחום הכלכלי, אין הבדל בין חמאס לפתח. גם חמאס תומכת בעידוד כוחות השוק הקפיטליסטי. אמנם היא לא התגלתה כתנועה מושחתת ואף ניהלה רשתות צדקה למופת, אך צדקה אינה תחליף לכלכלה מתפקדת. במיוחד לא נוכח המציאות המסובכת של הכיבוש, שממשיך לפרוס את כנפיו על רצועת עזה והגדה המערבית.