גליון 18, פברואר 2006

Copy Past או אלטרנטיבה

הבחירות שיתקיימו ב-28 במרץ משקפות את שידוד המערכות שעברה הזירה הישראלית. אפשר לומר שהבחירות הוכרעו עוד לפני שהחלו. מפלגת קדימה, ירושתו של אריאל שרון לפוליטיקה הישראלית, דוהרת אל השלטון בביטחה על גבם של 40 מנדטים צפויים.
רוב הציבור הישראלי מאמין במדיניות החד צדדית, שנהגתה על ידי מפלגת העבודה ברשות אהוד ברק, ואומצה על ידי שרון וחבורת מייסדי קדימה. יתומי שרון, הצליחו לייצב את המצב הפוליטי, וליצור תחושה של רצף שלטוני.
בשם הקונצנזוס הישראלי החדש, מאמצים מנהיגיה העתידיים של המדינה, אולמרט, ליבני ומופז, מדיניות הרסנית, במרכזה התעלמות מהרשות הפלסטינית ויצירת כאוס בשטחים הכבושים שיוביל, כך הם מצפים, לנפילת חמאס, וכן סיפוח הבקעה וגושי ההתנחלויות לישראל, והצבת גדר ההפרדה תוך התעלמות ומחיקת גבולות 1967.
תפיסת החד צדדיות, אותה אימצו כל המפלגות, הפכה לבגדי המלך החדשים של הפוליטיקה הישראלית. ניכר שהקונצנזוס האווילי הזה, מסמא גם את עיניו של השמאל. תמורת פינוי כמה התנחלויות וסילוקם של לא יותר מ-8,000 מתנחלים, מוכן השמאל להקריב את עקרונותיו ולכנות את ההתנתקות צעד לקראת שלום, בעוד שבפועל מדובר בתוכנית להענשת הפלסטינים.
בעוד קדימה נישאת על גלי הקונצנזוס, מפלגת העבודה המתקשה להמריא, עסוקה בשינוי תזזיתי של מסריה, ודילוג מבית תמחוי אחד למשנהו. פרץ מנסה ליצר מהפכה מגומגמת שאיש אינו מבין לאן היא מובילה.
האיש שהתהדר באג'נדה סוציאליסטית, מאמץ תפישות כלכליות ברוח הקונצנזוס הוושינגטוני. את עתידה החברתי של ישראל מתעתד פרץ להפקיד בידיו של פרופסור ברוורמן, שהיווה כידוע יעד גם לחיזוריה של קדימה.
אין לפרץ אלטרנטיבה לקדימה לא במישור החברתי ולא במישור הפוליטי. היום כבר אפשר להגיד – ההר הוליד עכבר. מההבטחה הגדולה לא נותר כמעט כלום. פרץ פשוט לא מסוגל לספק את הסחורה.
בעמונה ישם אולמרט את המנדט שניתן לו כמייצג המרכז הפוליטי החדש. לא רק שהפך את מפלגת העבודה לבלתי רלוונטית, אלא שהוכיח שגם הימין ההזוי איבד את תמיכת הציבור. במצב הזה מוצג הליכוד כשריד של מפלגה קיצונית ימנית. הניסיון של נתניהו לנגח את אולמרט על רקע ניצחון החמאס בבחירות לרשות הפלסטינית, נכשל. הציבור הישראלי שבוי בקונספציית החד צדדיות. אך מסתבר שמדיניות זו היא חרב פיפיות. כשם שלא רוצים לראות את הפלסטינים ומתנערים מאחריות ל-38 שנות כיבוש, כך לא רוצים לראות את העניים ולא רוצים להיות אחראים להם. האדישות אינה יודעת גבולות. מעמדות הביניים רוצים לראות כלכלה צומחת. משום כך גם אין להם עניין במסרים ההיסטריים של נתניהו.
מאה פעילים ממרצ ערקו ערב הבחירות לשורות העבודה, תוך הצהרה שנמאס להם מתוכנית ג'נבה. האמת היא שג'נבה הפכה לבלתי רלוונטית עם עלייתו של חמאס לשלטון. קמפיין הבחירות של מרצ מכוון למכנה המשותף הנמוך ביותר של הליברלים - קמפיין הראש הקטן. בבחירות הקודמות ניסתה מרצ לקדם קמפיין חברתי ונכשלה בגדול. היום היא עושה זאת על גבם של הומואים, נשים, ערבים ושאר מיעוטים. מה שמשותף לשני הקמפיינים, היא ההתעלמות מהנושא המדיני. הבית של השמאל, ממריצי רבין, הפכו למגישי ארוחת טעימות פלורליסטית, נטולת פוליטיקה.
בקמפיין הבחירות של בל"ד מנסים לשכנע את הציבור הערבי שלא להצביע למפלגות ציוניות. פוליטיקת הזהות מקבלת כאן ממדים מגוחכים. הבה נתכנס כולנו סביב מדורת השבט. המסר הזה, כאילו הצבעה למפלגה ציונית הופכת את האזרח הערבי לציוני, מכסה על חוסר יכולתה להעמיד אג'נדה פוליטית וחברתית מוצקה לרוב רובה של החברה הערבית - ציבור הפועלים והמובטלים.
לעומתה חד"ש, התגלתה כחזית מבולבלת, מעין שעטנז של לאומיות וקומוניזם. בועידתה האחרונה איבדה חד"ש את זהותה האינטרנציונליסטית ונגררה למאבק מכוער סביב כסאות. למרות ששיבצה מועמד יהודי במקום השלישי, היא נשלטת על ידי הפלג הלאומי השמרני, שמתחרה עם בל"ד ברטוריקה בדלנית.
אנחנו באמת מאמינים שכל קול משפיע. משום כך, מי שמאמין שניתן לשנות את המציאות, ורוצה לתת את קולו לשמאל נטו, צריך להצביע דע"ם – מפלגת פועלים. דע"ם אינה מאמינה בחד צדדיות כפתרון ישים לסיום הסכסוך. דע"ם היא מפלגה עם קבלות שפועלת בשטח כל ימות השנה, והיא שותפה להקמת פרוייקטים חברתיים משמעותיים. אל תבזבזו את קולותיכם על מפלגות שאיבדו את הסיבה לקיומן. המסר של דע"ם הוא מסר ברור ואמיתי, הראוי לתמיכה.