ליאורה שכטמן

"את אני והמלחמה הבאה"– הקברט הסאטירי הראשון של חנוך לוין שעלה על הבמה, ואחיהם הבכור של "קטשופ" (1969) ו"מלכת אמבטיה" (1970), מוצג בימים אלה בתיאטרון הערבי – עברי בהפקה המחודשת. ההפקה עולה בביצוע אותו הקאסט ששיחק בהצגה כשעלתה לראשונה ב- 1968 ושינתה את פני הסאטירה, תפיסת המציאות והתיאטרון בישראל.

אוסף המערכונים שב"את אני והמלחמה הבאה" יצר סטנדרטיים חדשים בסאטירה הישראלית תוך שהוא שוחט "פרות קדושות", וקורא תגר על "רוח התקופה" ששררה בישראל שאחרי מלחמת ששת הימים. אחד הקטעים הידועים בקברט הוא נאום הניצחון של האלוף ב"מלחמת 11 הדקות", המהווה פארודיה על נאום הניצחון של גורודיש. דברי האלוף מלאים יוהרה ואלימות: "ב- 11 דקות הצלחנו להשמיד, לחסל, להפיץ,לרמוס, לרסק, לחתוך, לקצץ, לפצץ ולמעוך את אויבנו", אומר האלוף בדברי השבח ללוחמיו. בסוף הנאום מסתבר כי הוא דיבר כל העת אל חיילים מתים. "אנחנו מנשקים לך בתחת, אלוף בום... לולא אתה לא היינו מנשקים עכשיו כלום...נשותינו אסירות תודה לך אלוף בום/ גם ילדינו אסירי תודה לך, אלוף בום...הם גוזרים את תמונתך משבעוני הקולנוע, אלוף בום..." כותב לוין ב"מקאמה לאלוף בום" ושומט את הקרקע מתחת לאופנת הערצת האלופים שפשטה במדינה. בדואט "על מה נלחמנו ?" מכריעה השכנה בוויכוח בין מר גורביץ, שטוען "על מה שפכנו את דמנו הכחול לבן?...אף צעד שכבשנו לא יוחזר" לבין גברת פוקס שטוענת כי "ביקשנו להציל רק את חיינו...כל צעד שכבשנו כן יוחזר" ומציגה למעשה את תפיסתו של לוין: " הארץ הכבושה היא בידנו, אך בני שלי איננו בין ידי. על כן בשמו עלי לומר. רק מי שמת אף פעם לא יוחזר".

ישראל בתקופת האופוריה הגדולה שלאחר מלחמת 67'. סטודנט צעיר לפילוסופיה וספרות באוניברסיטת תל אביב בשם חנוך לוין ניגש אל עדנה שביט, במאית בחוג לתיאטרון של האוניברסיטה ואומר "תקראי, מה את חושבת?". שביט, יוצרת עם תודעה פוליטית- חברתית, מחליטה להעלות במו ידיה את הקאברט הסאטירי על הבמה. למרות הלהט האידיאולוגי של הבמאית הוצאתו לפועל של הפרוייקט העצמאי לא הייתה פשוטה. גם ב-68' , מסתבר, היה קשה לגייס קאסט מחוייב להצגת פרינג' נטולת תקציב ובעיקר בוטה וחתרנית. עדנה, פנתה לתלמידיה סטודנטים ובוגרים, אבל רבים מהשחקנים הצעירים נרתעו אידיאולוגית. "רוב האנשים שקראו את החומר שמו את הניירות, ונשאר רק קומץ קטן של אנשים", מספרים השחקנים. מני פאר ומיכאל הנדלזלץ היו בין אלה שלא נקלטו בסופו של דבר בצוות שהתגבש אחרי תלאות רבות : גד קינר, שהיה עדיין חייל בלהקה צבאית, שיפרה מילשטיין שהייתה כבר נשואה עם ילדה, בת שבע צייזלר ורמי פלג ( ובתחילה גם יאיר רובין).

מתוך ההצגה, צילום: דן זלצר

מה היתה עמדתכם האידיאולוגית, הסכמתם עם התכנים או שפשוט נענתם ל"פנייתה של המורה"?

מילשטיין : נענתי לפנייתה של המורה...

קינר: האקלים אז בארץ היה שכל מי שהעז לומר משהו על הקונצנזוס שטען ש"אנחנו הכי נפלאים", נחשב לעוכר ישראל. אני הייתי עדיין חייל בלהקה צבאית והופעתי מידי ערב במסיבות ניצחון שרנו את "הכותל" ו"מי שלחם". למעשה, היתה לי תודעה פוליטית הפוכה כמעט. המהפך אצלי ארע אחרי הנאום של גורודיש...

פלג: אצלי זה לא היה הטריגר. באתי משמאל, הייתי בשומר הצעיר והייתי במלחמות, בשבילי זו הייתה חזרה לנורמליזציה. כשהייתי בסיירת שריון לא הייתי שלם עם עצמי. החומרים של לוין התאימו לי.

בת שבע: אני לא שרתתי בצבא, הייתי פציפיסטית. אני לא אוהבת אנשי צבא...

"את אני והמלחמה הבאה" עלה במועדון "בר-ברים" ,שהיה מועדון הרוק המתקדם והג'אז "הסופר cool" של אותה התקופה, ברחוב בן אביגדור ( באזור שונצינו, בקרבת תיאטרון תמונע של היום). אריק איינשטיין, נמנה על בני הבית של המועדון והשחקנים, היום מבוגרים בכמעט 40 שנה, עדיין נזכרים בהתרגשות כיצד הרשה להם מנהל המקום האגדי לקחת קרטיבים מהמקרר... בניגוד לתגובות הנגד החריפות לה זכה "מלכת אמבטיה" של לוין כשעלה בתיאטרון הקאמרי שנתיים מאוחר יותר, ב"בר-ברים" מצאה הקבוצה קהל אוהד. ההצגה רצה במועדון כ-160 פעמים והשחקנים מציינים כי "היו אנשים שחזרו לראות את ההצגה שוב ושוב, מה שהפך אותה להצגת קאלט". בניגוד לציפיות "את אני והמלחמה הבאה" מצאה אוזן קשבת גם מחוץ לכותלי "בר-ברים":

קינר: הופענו בפני פצועים – שאילו יכלו למחוא כפיים היו מוחאים. כל מי שהיה פגוע ישירות הזדהה. אחרי ההצגה ניגש אלי אלוף משנה אריק רגב ואמר לי "אני רוצה שכל היחידות יראו אתכם", שבועיים אחרי זה הוא נהרג.

אנשי צבא לא התנגדו לתכנים של המחזה?

מיילשטיין: חנוך הבין שהמלחמה היא כורח חיוני, שלא היתה לנו ברירה - הוא היה בעצמו במלחמה, אבל טען "אני לא רוצה למות". הוא לא שלל את המלחמה אבל גם לא ראה אותה כנעלה - אין בה מי שמרוויח. הוא התנגד לפולחן שלה, לפולחן השכול, להעמדה זה מול זה של אדמה מול דם. זו היתה המוטיבציה המרכזית שלו. ברור שהוא גם הכיר בקטסטרופה שהכיבוש ימית עלינו.

קינר: היה קצין ששפט אותי, טען שאני מופיע בהצגה שמגדפת את צה"ל. אחרי שהוא ראה את ההצגה הוא אמר לי "אתה צודק".

ובכל זאת, למרות הקהל האוהד במועדון הבית ובקרב הפצועים, "את אני והמלחמה הבאה" היתה עדיין רחוקה מהקונצנזוס. החזרה הגנרלית נערכה בקיבוץ נצר-סירני ו"היה נורא ואיום", נזכרים השחקנים, "עדנה באה מחוץ לארץ של שנות ה-60' והסגנון הבוטה שלה גרם לתחושה שאנחנו מתנשאים על הקהל. קטע אחד ירד ואחרים רוככו. היה גם קהל קשה שצעק "אז מה אתם מציעים לנו לעשות?". מבקרי התיאטרון מימין ומשמאל ( גם מהתנועה הקיבוצית) התנגדו לתכנים במחזה. אפילו גדעון עפרת, מציינת מילשטיין, כתב מאמר אנטי. למרות ההתנגודיות לא היה מבקר אחד שלא כתב על ההצגה. "כולם הכירו בכישרון של חנוך - "הכישרון והכישלון", הם כתבו".

איך עלה הרעיון להעלות את ההצגה שוב אחרי כמעט 40 שנה?

צייזלר: פגשתי את חנוך לפני מותו הצעתי לו לתעד את ההצגה, והוא אמר לי "כן, אבל מי יקליט לי?". חשבתי לעצמי מה זאת אומרת מי יקליט? אתה חנוך לוין!. אחרי מותו מוזיאון חיפה עשה לו תערוכת מחווה, אבל הם לא רצו להשאיר אותה ברמת האומנות הפלסטית. האוצרת פנתה שנציג טקסטים ואז אמרנו למה שלא נעלה את כל ההצגה. ההצגה רצה כמה פעמים באולם התיאטרון של אוניברסיטת תל אביב ולאור הביקוש עברנו לתיאטרון הערבי-עברי. אנחנו מציגים מסוף 2004 ועשינו כבר יותר ממאה הצגות. בזמנו "את אני והמלחמה הבאה" היתה סאטירה חריפה וחסרת תקדים, מה מניע אתכם להעלות אותה היום, עשיתב שינויים בבימוי המקורי?

פלג: עכשיו הבימוי יותר קרוב לטקס יום הזיכרון - אנחנו קצת "מבכים את עצמנו". חמישים שנה וכמו לא למדנו דבר. היתה מלחמה ומלחמה תהיה. הכל אקטואלי. התיאטרון לא כיבה מלחמות ולא הפיח מלחמות ואפילו לא שינה. אז מה נשתנה בכל זאת?

קיינר: משהו במצב התודעה השתנה. הפכנו לחברה מודעת. היום מותר להגיד את הדברים. גם אז היתה סאטירה בארץ, מונדי כבר כתב באותה תקופה אבל התיאטרון שלו "הרחיק עדות", אף אחד לא היה בוטה וישיר כמו לוין.

מילשטיין: היום ההצגה היא בון- טון, כמעט הדבר הנכון לעשות, יש אחוז מזערי שמתקוממים, עם אותו סוג של טיעונים, גם עכשיו היו שקמו ויצאו באמצע, אבל הרוב מבינים ומתרגשים, אפילו ילדים קטנים אומרים "זה היה מצחיק ועצוב".

צייזלר: זאת המטרה שלנו קודם כל, שאנשים יתרגשו. קודם כל לעשות תיאטרון.

"את אני והמלחמה הבאה" מודל 2007, למרות האקטואלית שלה, הפכה ברבות השנים מסאטירה בועטת לקלאסיקה. רבים מהקהל באים לראות את היצירה התיאטרונית הראשונה של לוין ואת הקאסט המקורי. ארבעת השחקנים, ניגשים למקרופונים לבושי שחורים, כבמעמד יום הזיכרון ומתחילים להציג/לדקלם בצורה ברכטיאנית את הטקסטים המוכרים - שקט של קדושה משתרר באולם - אולי בגלל האקטואליות, אולי בגלל המיתוס ואולי בגלל שניהם.

"כשאנחנו מטיילים, אז אנחנו שלושה – את, אני והמלחמה הבאה.
כשאנחנו ישנים, אז אנחנו שלושה – את, אני והמלחמה הבאה.
את, אני והמלחמה הבאה - והמלחמה הבאה עלינו לטובה.
את, אני והמלחמה הבאה- שתמציא מנוחה נכונה".