אסמא אגבארייה

החלטת הממשלה שהתקבלה לאחרונה לייבא 3000 עובדים זרים נוספים לחקלאות, החריפה את הויכוח בשאלת הסיכוי לשלב ישראלים בעבודה. ההחלטה נתפסת בעיני גורמים שונים כסתירה במדיניות הממשלה, שבידה האחת מיישמת את תוכנית ויסקונסין, שמטרתה המוצהרת היא שילוב מובטלים בעבודה, ובידה השניה מחסלת מקומות עבודה. אלא שבפועל אין כאן סתירה, כי אם המשך של אותה מדיניות.

המשנה לנגיד בנק ישראל, פרופ' צבי אקשטיין, תבע את הורדת מספר הזרים לאפס, והרחבת תוכנית ויסקונסין. אותה תביעה הועלתה על ידי, תרצה בר חיים, מנכ"לית חברת אגם מהל"ב, מפעילת התוכנית בנצרת, שטענה שיבוא עובדים זרים מכשיל את הסיכויים של שילוב עובדים ישראלים בעבודה (ynet, מדור דעות, 11.1.06). המנכ"לית גורסת שמקור הבעיה איננו במחסור בעובדים מקומיים, אלא בכך שהמעסיקים מעדיפים לקבל כוח עבודה זול ונוח לניצול.

באופן עקיף מאשרת בר חיים את מה שעמותת מען טוענת כבר שנים: הבעיה איננה המובטלים הבטלנים, כי אם מדיניות ההפרטה של הממשלה. אותה מדיניות אשר העדיפה את רווחי בעלי ההון, וחיסלה באופן שיטתי את העבודה המאורגנת, יבאה עובדים זרים זולים, ויצרה ציבור אדיר של עובדי קבלן וכוח אדם עניים, ושל מובטלים. המדינה שילמה במשך שנים מס בדמות "הבטחת הכנסה", למובטלים הכרוניים שיצרה במו ידיה, על מנת להבטיח שההפרטה תעבור ללא מחאה. תוכנית ויסקונסין היא רק ביטוי להחלטת הממשלה שהגיע הזמן להפסיק את חגיגת הקצבאות, ואינה חלק מתוכנית רצינית ליצירת מקומות עבודה ולהוצאת האנשים ממעגל העוני.

החלטת הממשלה האחרונה לייבא עוד עובדים זרים לחקלאות, חשפה עובדה זו. ההחלטה גם הוציאה את המרצע מן השק בכל הנוגע להנחות היסוד שהובילו להפריט את שירות התעסוקה וליישם את תוכנית ויסקונסין: המובטלים הם בטלנים שאינם רוצים לעבוד ומעדיפים לחיות על חשבון המדינה, שרות התעסוקה גם הוא בטלן ובירוקרטי, ושוק העבודה צמא לעובדים ורק מחכה לקלוט אותם. טענות אלה ריפדו את ההחלטה להפריט את שרות התעסוקה בארבעה מרכזים, וליבוא מחו"ל של ארבע חברות פרטיות שאמורות להצליח לשלב את 18 אלף ה"עלוקות" בשוק העבודה.

אלא, שתוכנית ויסקונסין אינה יכולה לפתור את בעיית האבטלה, משום שהיא עצמה מבוססת על עיקרון ההפרטה, שהוא מקור תחלואיו של שוק העבודה כיום. הפרטת שירות התעסוקה הסירה את אחריות המדינה מגורל המובטלים והותירה את העובדים המוחלשים כטרף קל לחברות פרטיות שמבקשות להרוויח על גבם, ויצרה רק מראית עין של טיפול בבעיה.

התוכנית אולי יכולה להכריח אנשים לצאת לעבוד, בכל עבודה ובכל תנאי והעיקר לא לשבת בבית, אולם היא לא יכולה להוציא אותם ממעגל העוני. הקריאה להפסיק את יבוא העובדים הזרים היא צעד הכרחי למלחמה באבטלה, אך צעד זה אינו מספיק. היא צריכה להיות מלווה בהפסקה, או לפחות בצמצום משמעותי, של תופעת ההעסקה באמצעות קבלנים או חברות כוח אדם, שלרוב מפרים את זכויות העובדים. דוגמא ניתן לראות בתהליך שעבר ענף הבניין כאשר בעקבות הפחתת מספר ההיתרים לעובדים זרים מ-45 אלף ב- 2001, ל-15 אלף ב-2006, חזרו לענף 20 אלף עובדים ישראלים. אלא שרוב העובדים שחזרו לענף מועסקים באמצעות קבלני משנה וחברות כוח אדם, שנוהגים לחסוך בתשלומי זכויות העובדים. בנוסף מעסיקים אלה נוהגים לחסוך גם בתחום אמצעי הבטיחות, עובדה שגרמה לעלייה בשיעור ההרוגים בתאונות עבודה בענף.

דרישה כזו לשינוי שיטת ההעסקה לא נשמעה ממנכ"לית חברת אג"ם מהל"ב בנצרת. נהפוך הוא, חברות מהל"ב לא מהססות, כפי שנוכחנו בעמותת מען, להפנות משתתפים לעבודות אצל חברות כוח אדם או קבלנים, שחלקם ח'אפרים שאינם מחזיקים את העובדים לאורך זמן, ולא משלמים להם את המינימום הקבוע בחוק.

אין לפסול את הרעיון שקול הזעקה שנשמע היום מצידן של החברות המפעילות נגד יבוא עובדים זרים, מקורו באיום הממשלה לשנות את השיטה על פיה הן מתוגמלות. אם עד כה תוגמלו החברות בעיקר על שלילת גמלאות, אזי החל מאפריל השנה תהפוך ההשמה בעבודה למרכיב מרכזי בתגמול. בעקבות השינוי הופך הכשל המרכזי בתוכנית ברור אף יותר: אם לא יהיה בידי החברות המפעילות למצוא למובטלים מקומות עבודה, יהיו רווחיהן בסכנה.

אם בעיית האבטלה נעוצה במדיניות ולא במובטלים, גם הפתרון נעוץ בשינוי המדיניות. החלטה ממשלתית להפסיק לחלוטין לייבא עובדים זרים, לשנות את שיטת ההעסקה, ולתמרץ מעסיקים להעסקה ישירה של העובדים, הייתה מחזקת את כוח המיקוח של העובדים הישראלים, מאפשרת את עליית שכרם ומבטיחה את זכויותיהם הבסיסיות, ומעל לכל הייתה מבטיחה מקומות עבודה יציבים וקבועים.

שינוי פני שוק העבודה באופן שכזה, יהווה תמריץ אמיתי לחזרת העובדים הישראלים לשוק העבודה. אז יתייתר גם הצורך בחברות המפעילות את תוכנית ויסקונסין, שמטרתן היחידה היא לגרוף רווחים על חשבון המובטלים מהם הן שוללות את גמלת הקיום שלהם. מאידך, אם השינוי הזה לא יעשה, יוותר גם הצורך באותן חברות כגורם שמאפשר לממשלה לחמוק מאחריותה על האזרחים על ידי האשמתם בגורלם הם. תימשך גם החגיגה של יבוא העובדים הזרים לטובת בעלי הון שנהנים מהשפעה אדירה על הממשלה, וכל זאת מבלי לתת לעובדים ולמובטלים אלטרנטיבה אמיתית לקיום בכבוד.